בוואלה נכתב טור של עינב שיף בשם כיפת הזהב. הדבר הזעיק אותי, ראשית בשל שבעיני הטרנד החדש של חזרה למקורות הוא מבורך, בריא ושפוי מאין כמותו. שנית, בשל שעצם העניין צריך להיות האמנות של האמן, והאמנים שחזרו למקורות יהודיים בטרנד של השנים האחרונות, אף אחד מהם הוא לא איזושהי דמות וגנרית או משהו כזה. הדבר השליש והאחרון הוא זכותו של האמן לחופש, וההתנגדות להכניס את האמנים לתבניות שלמה ארציות או אריק איינשטייניות. זוהי זכות שטוב מאוד שהיא באה לידי ביטוי בשנים האחרונות! אם אמן בישראל של השנים האחרונות יכול להיות לבטא עצמו במסגרת המיינסטרים במגוון הרבה יותר רחב מבעבר, הרי זה עושר ואושר ולא מגבלה.
עוד דבר שאני רוצה להתייחס אליו זה עמיר בניון. משום מה כלי התקשורת הישראלים מדביקים לו תדמית שהוא עצמו התבטא ואמר שאינה שלו. נוצר מצב שבניון צריך להגן על עצמו מדברים שלא בטוח שהוא היה רוצה בכלל לחשוב שהם הוא. זה די דומה למצב שמישהו נמצא בחברה סגורה כלשהי, כיתה, פנימיה, מועדון ספורט, עבודה או כל דבר אחר, ומפיצים עליו שמועה במסגרת הזאת כלשהי. למשל, שהוא עצבני. אפילו אם הוא לא ידע שהוא כזה. במשך הזמן נוצר מצב של רפלקסיביות, כלומר, החברה משכנעת את עצמה שהאדם הוא כזה, והאדם בשלב מסויים כתוצאה מהתגובות מתחיל להלחם נגד זה. להמשיך לקרוא צליל יהודי, תגובה ל"כיפת הזהב"