התוכנית הפופולרית של ערוץ 2, כוכב נולד, עולה לכותרות שיא שאיזושהי תכנית מוזיקלית בישראל אי-פעם עלתה. אין זו הפעם הראשונה שמוזיקה ופוליטיקה מתערבבים, ולמעשה במציאות הישראלית, רבים הם העוסקים באומנות ובעיקר אומנות פופוליסטית שמערבים אותה עם פוליטיקה, ומביעים עמדות לעיתים אף מביכות וקיצוניות ובדר"כ עמדות אנטי ציוניות.
אחת הסיבות לכך הן שבלי עמדות כאלו יתקשו להשיג הכרה כלשהי מחוץ לגבולות הארץ. לעומת זאת ג'קו, יותר משהביע עמדה פוליטית או אחרת, הוא בעצם חי את חייו בצורה מסויימת, והביקורת שספג היא על עצם הצורה שבה הוא חי את חייו, יותר מאשר משהו שהטיף לו. ג'קו הוא מעין מראה לעולם התרבות הישראלי, ואם יש איזו חשיבות כלשהי לכוכב נולד הרי היא פחות המוזיקה שמבוצעת שם, ויותר המשמעויות החברתיות הנלוות. ערוץ 2 המחוייב במובן מסויים לקדם את האמנים שזוכים אצלו בתוכנית, שהרי אם אמן שזוכה נותר אנונימי הרי תוכניתם אינה שווה הרבה, בחר באופן מבריק לחשוף דברים פרובוקטיביים רק לאחר שהסתיימה התוכנית.
ואכן היתה זו הצלחה, השיח הישראלי בנושא הגיע לכותרות הראשיות ולעניין רב. הסמיכות של הדבר למלחמה האחרונה ולתוצאותיה, היא זו שמוציאה רבים מהכלים, הצורה שבה מועמד השכול והאובדן, מול ההשתמטות, הערכים הישנים למול הכסף והפרסום המודרניים, כל אלו התעלו על המוזיקה שנוגנה בכוכב נולד. יש לזכור כי זוהי תרבות פופ וככזו היא חסרת איזון, הערכים שמייצגים אנשי הפופ הם תמיד בשאיפה של הפרובוקטיביות הבוטה ביותר האפשרית וכך היה זה תמיד, ועצם היותה של התרבות כה מגוחכת הוא חלק מהפרובוקטיביות שלה עצמה, ולמרות שהיא כביכול מביעה תרבות שוליים, היא במרכז בעוד סגנונות מוזיקליים נכבדים עם כל ההוד וההדר שנלווים להם הם הללו שבשוליים למעשה. תרבות הפופ באה לידי ביטוי בטלוויזיה, ברדיו, בתקשורת, היא המרכז של הללו, בעוד החלקים האיכותיים הם בשוליים. אז תודה לג'קו על כך שדרך הצורה שבה חי את חייו אנחנו רואים כיצד נראית החברה שלנו.
