קטגוריה: מבקרי הג'אז

פרק 12 עסק בהגדרה מחודשת לנושא מבקרי הג'אז ואנשי הג'אז בכלל על פי תפיסת העולם שלהם. על פי תפיסה זוניתן למצוא הן בין חובבי ניו אורלינס ואין בין חובבי הג'אז שלאחרי מלחמת העולם השנייה את כל הסוגים, ואין בכך שאדם שייך לאחד מצדדי המתרס שברונמן סקר בכדי להעיד האם הוא פלורליסט (רב גוני) , מודרניסט (מתקדם) או פונדמנטליסט (קנאי). המבחן שציינתי שנמדד על פי אופן הבחירה יותר מאשר הבחירה עצמה עשוי להעיד על דרך החשיבה והתפיסה.

אחרי מלחמת העולם השנייה הורגש תחילתו של שינוי מהותי במוזיקה. הג'אז החל לאבד מהפופולאריות שלו. היו לכך מספר סיבות. דבר ראשון, מה שקרוי "העידן האטומי", אחרי מראות הירושימה ונגסקי, אותה תפיסה שיש באטום אחד תכונות ועוצמה, דבר שגם בא לידי ביטוי באינדיבידואליזם של הביבופ על חשבון האילתור הקבוצתי, והן בא לידי ביטוי בכך שהרכבים קטנים יותר עם זמר מוביל שהתבססו על כאריזמה של זמר מוביל הרכב החלו לבוא במקום הג'אז.

הדבר השני נבע מכך שמוזיקת הריקודים התחלפה. במקום הג'אז המסורתי נוצר שילוב בין דו-וופ לבוגי ווגי, שהיה מבוסס על בלוז וחלק מהג'אמפ-בלוז. המוזיקה התאימה לריקוד על בסיס הבוגי ווגי. להמשיך לקרוא מבקרי הג'אז (פרק 13)

בפרק הקודם מבקרי הג'אז 11 ניסיתי להראות שהמודרניסטים בעצם לא היו שונים בהרבה מהפונדמנטליסטים, וזאת בהסתכלות מרחוק על התוצאות לאחר שעברו מעל שישים שנים מאז ארנסט ברונמן בנה את המודל שלו. ישנם כל מיני מונחים שלא באים לידי ביטוי במודל של ברונמן, למשל: הוא התייחס לפונדמנטליסטים (קנאים), ומודרנים בלבד, אך יש גם מונחים כגון: שמרנים, מסורתיים,פוסט מודרנים ועוד שבעצם מאחר ובמודל של ברונמן הכל התנקז לקנאים ופוסט מודרנים הדברים נשאלת השאלה האם המודל שלו היה מושלם. המודל של ברונמן לדעתי לא היה מושלם, ואני רוצה לדבר על מודלים נוספים.

מודל נוסף שנתקלתי בו לפני שנים היה בספר נידח למדי בסיפריה אוניברסיטה של מישהו בשם אלי כהן (אם אני זוכר נכון את השם, אני לא זוכר את שם הספר). בניגוד למודל של ברונמן שכלל רק קנאים ומודרניסטים, המודל שכהן הציג בספרו היה לדעתי מקיף יותר. כהן חילק את הנושא לשלושה חלקים:

1. שמרנים
2. מודרנים
3. פוסט מודרנים להמשיך לקרוא מבקרי הג'אז (פרק 12)

ארנסט ברונמן היה אחד האנשים המבריקים ביותר שכתבו על ג'אז אי פעם. כאנתרופולוגיסט, כמובן שהוא כתב את עשרת הכתבות "מבט האנתרופולוגיסט על ג'אז". אחרי מלחה"ע השניה החלו להתברר כל מיני דברים מעניינים, ובשנת 1947, ברונמן כתב את הכתבה האחרונה שלו בתחום הג'אז, מעין כתבת פרידה, שבחלקה השני סקר מנקודת מבטו את "מלחמת מבקרי הג'אז". ברונמן סוקר את המלחמה הזו החל מאמצע שנות השלושים, דרך הגילוי של באנק ג'ונסון, ניתוח העניין, האירועים במהלך מלחה"ע השנייה, והמצב אחרי המלחמה.

הניתוח שלו מחלק את מבקרי הג'אז, ודרכם בעצם את עולם הג'אז לשני קבוצות. ה"פונדמנטליסטים", וה"מודרניסטים". ברונמן אומד את הבעיות בשתי הגישות, וסוקר את הדו שיח ביניהן. תוך כדי מעבר על הניתוח, חושף ברונמן כמה רובדים מעניינים, וחולק תובנות אנתרופולוגיסטיות מעניינות הקשורות בקבוצות אלו. להמשיך לקרוא מבקרי הג'אז (פרק אחד עשר)

החלק התשיעי בסדרת הפוסטים אודות מבקרי הג'אז עסק בגישתם של מבקרי הג'אז כלפי אמנות נאיבית למול תיאוריה, החלק הנוכחי יעסוק בחשיפה נוספת בדומה לפרקים הקודמים של כמה מההטעיות הגדולות של היסטוריית הג'אז, מי שעקב אחרי הסדרה בטח מבין שהסדרה הזאת איננה ההיסטוריה של הג'אז כפי שתיארו אותה רבים מבין המבקרים וההיסטוריונים, אלא עד כה ניסקרו בעיקר נקודות שונות מתוך ההיסטוריה של הג'אז שהתעלמו מהן פעמים רבות למרות שמבקרי ג'אז רבים בהחלט מודעים להם.

חלק מהעניין הוא אינטרסים שתמיד משכתבים את ההיסטוריה, אינטרסים כלכליים של לייבלים שמוציאים את העוקץ מהאמנות ומנסים ליצור ממנה תועלת כלכלית. שורה ארוכה של ליינר נוטס שרובם רומנטיזציה של גיבורי ג'אז החליפו החל משלב מסויים את הביקורת הטובה שהיתה נשמעת על ידי מבקרים רבים. ההיסטוריה הפכה להיות מנוהלת על ידי פובלציסטים, והמונח ג'אז הפך להיות מילה שגורה אך חסרת משמעות: מילה שלא ניתנת לכאורה להסבר. להמשיך לקרוא מבקרי הג'אז (חלק עשירי)

ישנה בעייתיות בהבנת אמנות נאיבית. התייחסתי במעורפל לנושא של הקושי של הבנת מוזיקה נאיבית. מבקר הג'אז החשוב רוג'ר פריור דודג' היה בין הראשונים וככל הנראה הראשון שלא ראה בשיטת הסימון של המוזיקה הקלאסית ככזאת שמספיק טובה בהכרח עבור ג'אז. מאוחר יותר, הוא עצמו השתמש בשיטה זו לניתוח עבודתו של באבר מיילי בשנות השיא שלו אצל דיוק אלינגטון, ובמשך השנים יש באמת הבנה ששיטת הסימון המערבית הישנה לא בהכרח מספיק טובה לרעיונות מוזיקליים מסויימים, אלא שכמובן ישנה את ההשחתה הטבעית מתוך הנוחות שבסימון התווים הקלאסי.

למרות זאת בסגנונות כמו היפ-הופ אפילו בימינו רבים מהמוזיקאים שעסוקים בסגנונות אלו, ובכך הם אינם שונים למשל מחלק ניכר מאמני הבלוז והג'אז של שנות העשרים, או מאמנים שעסקו בפ'אנק של שנות השבעים או בגוספל או סול וחלק מהג'אז כולל הביבופ, אמנים שלמדו את התאוריה המוזיקלית שלהם מפה לאוזן, מדור לדור, מהשפעה והאזנה ולאו דווקא מלמידה פורמלית נטו של תאוריה קלאסית. להמשיך לקרוא מבקרי הג'אז #9