איך נראה עידן רייכל מנקודת המבט של אנשים בעולם, במקרה הזה אמריקאים? כתבה מעניינת ב NPR אודות רייכל מלפני שנתיים אמנם, אבל עדיין מעניינת. רייכל ושושנה דמארי ז"ל יחד עם נשאלים מספר שאלות בראיון, רייכל מוצג כמי שמביא בשורה של איחוד תרבותי של מספר תרבויות דרך המוזיקה שלו. מצטרף אליהם שרון שלום יליד אתיופיה המרצה בנושא באוניברסיטת בר-אילן. דמארי מציינת את יכולתו של רייכל לאיחוד תרבויות כגון התימנית, האתיופית, העברית והערבית גם יחד, כגאונית.
את הראיון הישן הזה אפשר למצוא באתר של npr. רייכל מציין שהמוזיקה שלו מגיעה מרטט האהבה, דבר משותף בעיניו לתרבויות רבות. בצורה כזו הוא מתאר כדוגמא מהחיים, הוא יכול לישון עם כל אישה, אבל יש את האשה הזאת שאיתה יש לו את הרטט הזה. במילים אחרות החיבור שמוביל לרטט האהבה הוא מאפיין מוזיקלי המשותף למספר תרבויות ויכול לגשר ביניהן.ייתכן ומכאן מגיעה האופטימיות שלו, דרך האהבה, דרך המשותף לתרבויות. ההשוואה בין העולים מאתיופיה לבין אפריקאים-אמריקאים מוצעת ע"י המראיין ע"י השוואה בין היפ-הופ למוזיקה שרייכל מציג. רייכל מציג דרך אחרת, הוא לא מתמודד עם נושא הגזענות אלא נותן תשובה מוזיקלית לכל זה.
ומכאן נגיע לכך ששרון שלום אומר שרייכל שם את התרבות האתיופית על השולחן התרבותי הישראלי. יש צדק בכך. במבט לאחור בכל זאת קשה לומר שהמוזיקה האתיופית ומוזיקאים אתיופים יכולים היום בישראל לתקשר באמצעות אלבומים ומוזיקה לקהל שלהם. מוזיקאים אתיופים יופיעו בחתונות, ואירועים שכאלו, הם גם עשויים להופיע בלהקות (כמו הלהקה של נדב הבר שתופיע בפסטיבל ת"א הקרוב), אבל אין שום נישה שבה מוזיקאי אתיופי יקום בבוקר, יגיד אני רוצה לעשות מוזיקה אתיופית-ישראלית, להוציא אלבום, למכור דיסקים, להתפרנס ממוזיקה,ופה הפספוס.שושנה דמארי היתה זמרת נכבדת עוד בשנות הארבעים, אבל לא היתה זו מוזיקה תימנית המיועדת לקהל יוצאי תימן אלא מוזיקה ישראלית מושפעת מאוד ממוזיקה רוסית ומיועדת בעיקר לתרבות של הרוב יוצאי מדינות אירופה. לקח שנים עד שקמו אמנים כמו דקלון, ג'ו עמר וזוהר ארגוב הצליחו לייצר מציאות של מוזיקה מזרחית שהיתה אלטרנטיבה והביאה לידי ביטוי אמנים המנגנים מוזיקה מזרחית לקהל מזרחי. לאתיופים ייקח הרבה זמן אם בכלל, הם מעטים מידי, ואם לא יצליחו למצור נישה, אולי המזרחית או אחרת, הם ימשיכו להיות להקת רקע לאמנים ישראלים עוד הרבה זמן. העבודה של רייכל כמו גם של נדב הבר הן עבודות מצויינות שמהוות את הצעד הראשון, כמו ששושנה דמרי היתה צעד ראשון בזמנה, אבל נדרש יותר מזה.
