הלייבל "צדיק"

יש לייבל אחד בעולם למוזיקה יהודית מתקדמת וזהו הלייבל "צדיק" של ג'ון זורן. הלייבל לא עוצר במוזיקה יהודית אלא עוסק גם בסגנונות נוספים מכל רחבי העולם. זורן, מוזיקאי נכבד בפני עצמו, פותח דלתות שלא היו קיימות לפני כן לעולמות מוזיקליים עשירים ומעניינים שקשורים גם בכליזמר. אמנם עוד מתחילת המאה העשרים היו הקלטות מעניינות של כליזמר בג'אז, אבל לא היה לייבל שחקק זאת על שמו. הלייבל צדיק עושה זאת.

המילה 'צדיק' היא בעלת קונוטציות מעניינות. זוהי מילה נרדפת לדבר הכי קרוב לשלמות רוחנית ונפשית שאדם יכול להגיע בהיותו צדיק. הלייבל צדיק הוא אולי הלייבל הכי "צדיק" מבין הלייבלים מהבחינה הזאת. הרעיון לחשוף מוזיקה מתקדמת גם אם אינה במיינסטרים הוא רעיון ענק וכל המחמאות לג'ון זורן ולצוות שלו ב"צדיק".

להמשיך לקרוא הלייבל "צדיק"

לייבל לצעירים ישראלים ששרים באנגלית?

כתבה מעניינת אודות לייבל ישראלי חדש, הממומן מקרן ברונפמן, המתכונן לעודד ישראלים שמצויים ב underground לייצא מוזיקה באנגלית. הלייבל בעצם משתמש באנשים נכבדים וותיקים מתעשיית הפופ הישראלי כיועצים, ופה נשאלת השאלה, כמה "underground" כבר זה יכול להיות? האם זה ייראה כמו תעשיית הפופ בישראל?

ישראלים ששרים באנגלית? היו כמה הצלחות אבל לא ממש משפיעות וגדולות. לא היתה להקת אבבא ישראלית או משהו כזה. ואולי עכשיו תפתח הדרך לאמנים ישראלים צעירים המעדיפים לשיר באנגלית. רשימה נכבדה של אדריכלים ויועצים, יצטרכו לפצח את השוק העולמי. האם לישראל יש מה להציע לעולם? מבט על ההיסטוריה מראה שתעשיית הפופ הישראלית מושפעת עמוקות מתעשיית הפופ דוברת האנגלית, ולא להיפך.

להמשיך לקרוא לייבל לצעירים ישראלים ששרים באנגלית?

עידן רייכל ב NPR ותרבות אתיופית בישראל

איך נראה עידן רייכל מנקודת המבט של אנשים בעולם, במקרה הזה אמריקאים? כתבה מעניינת ב NPR אודות רייכל מלפני שנתיים אמנם, אבל עדיין מעניינת. רייכל ושושנה דמארי ז"ל יחד עם נשאלים מספר שאלות בראיון, רייכל מוצג כמי שמביא בשורה של איחוד תרבותי של מספר תרבויות דרך המוזיקה שלו. מצטרף אליהם שרון שלום יליד אתיופיה המרצה בנושא באוניברסיטת בר-אילן. דמארי מציינת את יכולתו של רייכל לאיחוד תרבויות כגון התימנית, האתיופית, העברית והערבית גם יחד, כגאונית.

את הראיון הישן הזה אפשר למצוא באתר של npr. רייכל מציין שהמוזיקה שלו מגיעה מרטט האהבה, דבר משותף בעיניו לתרבויות רבות. בצורה כזו הוא מתאר כדוגמא מהחיים, הוא יכול לישון עם כל אישה, אבל יש את האשה הזאת שאיתה יש לו את הרטט הזה. במילים אחרות החיבור שמוביל לרטט האהבה הוא מאפיין מוזיקלי המשותף למספר תרבויות ויכול לגשר ביניהן.ייתכן ומכאן מגיעה האופטימיות שלו, דרך האהבה, דרך המשותף לתרבויות. ההשוואה בין העולים מאתיופיה לבין אפריקאים-אמריקאים מוצעת ע"י המראיין ע"י השוואה בין היפ-הופ למוזיקה שרייכל מציג. רייכל מציג דרך אחרת, הוא לא מתמודד עם נושא הגזענות אלא נותן תשובה מוזיקלית לכל זה.

ומכאן נגיע לכך ששרון שלום אומר שרייכל שם את התרבות האתיופית על השולחן התרבותי הישראלי. יש צדק בכך. במבט לאחור בכל זאת קשה לומר שהמוזיקה האתיופית ומוזיקאים אתיופים יכולים היום בישראל לתקשר באמצעות אלבומים ומוזיקה לקהל שלהם. מוזיקאים אתיופים יופיעו בחתונות, ואירועים שכאלו, הם גם עשויים להופיע בלהקות (כמו הלהקה של נדב הבר שתופיע בפסטיבל ת"א הקרוב), אבל אין שום נישה שבה מוזיקאי אתיופי יקום בבוקר, יגיד אני רוצה לעשות מוזיקה אתיופית-ישראלית, להוציא אלבום, למכור דיסקים, להתפרנס ממוזיקה,ופה הפספוס.שושנה דמארי היתה זמרת נכבדת עוד בשנות הארבעים, אבל לא היתה זו מוזיקה תימנית המיועדת לקהל יוצאי תימן אלא מוזיקה ישראלית מושפעת מאוד ממוזיקה רוסית ומיועדת בעיקר לתרבות של הרוב יוצאי מדינות אירופה. לקח שנים עד שקמו אמנים כמו דקלון, ג'ו עמר וזוהר ארגוב הצליחו לייצר מציאות של מוזיקה מזרחית שהיתה אלטרנטיבה והביאה לידי ביטוי אמנים המנגנים מוזיקה מזרחית לקהל מזרחי. לאתיופים ייקח הרבה זמן אם בכלל, הם מעטים מידי, ואם לא יצליחו למצור נישה, אולי המזרחית או אחרת, הם ימשיכו להיות להקת רקע לאמנים ישראלים עוד הרבה זמן. העבודה של רייכל כמו גם של נדב הבר הן עבודות מצויינות שמהוות את הצעד הראשון, כמו ששושנה דמרי היתה צעד ראשון בזמנה, אבל נדרש יותר מזה.

תפרן ורעב

בנטוניה שבדלתא של המיסיסיפי היא מקור למוזיקה טובה מזה שנים. המפורסם שבאמנים הוא Skip James, שהקליט בשנת 1931 הקלטות מאוד משפיעות, בין השאר אריק קלפטון קנה עבור ג'יימס בית בשנות השישים כתמורה לשימוש להקתו בשיר I'm So Glad, או למשל רוברט ג'ונסון האגדי שהקליט שני שירים של סקיפ ג'יימס והושפע ממנו עמוקות. ג'יימס היה המפורסם ביותר, אבל לא היחיד מבנטויה. Jack Owens התפרסם גם הוא בשנות השישים אם כי זכה לפחות חשיפה מג'יימס שהוא אחד מגדולי הבלוז של כל הזמנים.

לפני כשנה הוקם הלייבל Broke And Hungry, במטרה לתת במה לאמני בנטוניה ואחרים מהדלתא. מתברר שבלוז ממשיך לחיות ולבעוט בדלתא בקרב חוגים מסויימים, ולא רק זאת, הוא מודרני ואיכותי מאין כמותו. אחרי שני אלבומים, האחד של Jimmie "Duck" Holmes, בשם Back To Bentonia, אלבום שזכה לשבחים והוא בין 10 המועמדים האחרונים נכון לרגע זה לזכות בהוצאת הבלוז בלייבל להוצאה עצמית של השנה מטעם מוסד ייסוד הבלוז

להמשיך לקרוא תפרן ורעב

Payola

פיולה זה מונח המתייחס לדי.ג'יי. שמקבל שלמונים בשביל לשים בתוכנית הרדיו שלו אמנים מסויימים. אלאן פריד, די ג'יי אמריקני נתפס בשנת 1960 בעוון דבר שכזה. הוא היה די ג'יי מצליח שסייע להפצת הרוקנרול, אך בשלב מסויים חברות תקליטים שילמו לו עבור זמן האוויר שהוא הקדיש להן. הוא לא היה היחיד וסביר מאוד להניח שלא הראשון, אבל הפך לסמל העניין ושילם ביוקר, הקריירה שלו התרסקה, הוא פוטר מכל המקומות שהעסיקו אותו, שקע בדיכאון אלכוהולי ולבסוף הדי ג'יי היהודי מת, 5 שנים מאוחר יותר.

לעומת זאת דיק קלארק שגם הוא נחשד בחשדות דומים, ממש באותה תקופה, הקריירה שלו לא נפגעה פגיעה אנושה שכזו. הוא שיתף פעולה חלקית עם הרשויות, הכחיש מספר האשמות והודה באחרות ולבסוף יצא מזה בזול. המגזין בילבורד טען כי הפיולה הוא דבר עתיק שהתקיים עוד מימי ראשית הרדיו ולמעשה אפילו לפני זה במדיות אחרות.
המקרה מדגיש את הקשר הישיר בין מוזיקה לבין המדיות השונות שמסייעות לפרסומה. זה די ברור שחייב להיות קשר בין הצד שמייצר את המוזיקה לבין הצד שמתווך בינה לבין הציבור הרחב. אבל כסף זה קו אדום. במקרים רבים נחשדו הללו שעסקו במדיות השונות בקשרים עם לייבלים ואמנים. בישראל אין ממש חוק כזה שמונע קשר שכזה, שנאכף אי-פעם, ובנוסף מבחינה אתית זה לא מפריע לרוב העוסקים.

להמשיך לקרוא Payola