חודש: מאי 2007

נתקלתי בכתבה הבאה מלפני כמעט שנתיים וחצי , אמנם מעט ישנה אבל נחמד לבחון עד כמה השתנו הדברים מאז שכתבו אותה. והשאלה האם מוזיקאים ישראלים צריכים לשיר באנגלית או בעברית היא שאלה מעניינת. הכתבה ציינה מספר גורמים למעבר ישראלים לכיוון של שירה בלועזית.

בכתבה נידונות נקודות מבט של מוזיקאים מסויימים, אנשי שוק מסויימים ומומחים לניתוח חברתי מסויימים ואין התייחסות לקהל הישראלי או הלועזי. חשוב לציין שגם בעבר אמנים ישראלים צרכו אמנות ותרבות לועזיים וזה לא הפריע להם לעבוד בעברית במסגרת המוזיקה הישראלית, וגם אז בסופו של דבר כמו היום, כמות ההצלחות היתה ביחס ישר למספר הללו שניסו. ככל שיותר הצליחו, יותר ניסו. כשהיתה דעיכה בדרישה לאמנים ישראלים, זה השפיע על רבים לחזור לעברית.

להמשיך לקרוא מוזיקאים ישראלים לועזית ועברית

הכנרית הישראלית המצליחה מירי בן-ארי נפגעה בתאונה די מוזרה, בלשון המעטה. אני לא מנסה לרמוז שהיתה יד מכוונת חלילה, לא מהבחינה הזו, אלא שחשוב לזכור שאמריקה זה מקום מסוכן ומירי בן-ארי היתה במקומות מסוכנים באמריקה. לא ברור מהכתבה מה מידת הפגיעה, אבל חשוב לקוות שבן-ארי תחלים במהרה.

בן-ארי התבטאה מספר פעמים בנושאים שונים חלקם נוגעים לפוליטיקה האמריקאית.

ב-Y-NET יש כתבה מצוינת של גיא חג'ג' על דעיכת ההיפ-הופ. וזה הזמן אולי לסקירה של ההיפ-הופ ונסיבות דעיכתו. להיפ הופ היו שנות איכות לפני הדעיכה. ראשית ההיפ-הופ שורשיה ברעיונות הג'מאייקניים של הסקרצ'ינג שהביאו לעיצוב מוזיקה חדשה בצמוד לאופנת ריקודים חדשה. אופנת ריקודים זו הגיעה לשיאה במהלך זה מקצבי הברייקדנס היו מהמעניינים ביותר מהמקצבים לריקוד של המאה.

חופש האלתור של הרקדן בברייקדנס אמנם פעמים רבות גרם לאמנות להבלע בצל הצורך באקרובטיקה ואתלטיות, אבל מימד חשוב של יצירתיות היה קיים בסגנונות הברייקדנס גם כשהיה דומה יותר לאקרובטיקה מאשר ריקוד. עם הזמן, השילוב של הברייקדנס, הן כריקוד והן כמקצבים, לצד זמרי הראפ, סגנון שירה ייחודי שדרש מיומנויות רבות מהאמן, דינמיקה, קצב, אלתור, הפך לשילוב מלא מבחינה אמנותית. שילוב של סגנון שירה ייחודי, מוזיקה ייחודית, וריקוד ייחודי יחד מיצרים מבנה אמנותי מושלם שעונה על צרכי האדם. וההפיכה למוזיקה מתקדמת באמצעות רעיונות ההיפ-הופ לייצור מוזיקה הן אלקטרונית, חשמלית ואפילו אקוסטית עם כל המאפיינים של ניתוח מוזיקלי חדשני, הפכה את ההיפ-הופ למוצר אמנותי שיכול לצאת מהרחוב ולהגיע למקומות.

להמשיך לקרוא דעיכת ההיפ הופ

מוזיקת הג'אז באופן די מפתיע שינתה את האסתטיקה שלה מספר פעמים. הדבר אינו תואם ציפיות של סגנונות אומנותיים שונים פעמים רבות, אך קרה גם למוזיקה האירופאית. ההבדל בין ג'אז לבין מוזיקה אירופאית הוא שעכב טרמינולוגיית ה"חופש", להקות ג'אז מרשות לעצמן להתנסות בדברים שהדורות האחרונים של המוזיקה האירופאית קרי המוזיקה הרומנטית, לא הרשו לעצמם להתנסות בהם. בין האיסורים שחלו על המוזיקה הרומנטית היה איסור עיסוק במקצבים ובאלתורי מלודיות. האיסור הזה נבע מתופעת האלילות, חס וחלילה שמישהו לא יעז לנסות להתעסק עם חומרים שעשויים לפתח מוזיקה מחוץ למסגרת של צרחת-הכינורות. על כן די ברור שהג'אז "שיחרר" את המוזיקה הקלאסית.

לא פחות משהג'אז היה חופשי מטיבו, היו אלו הקלאסיקנים הרומנטיים שהיו אצורים עד כדי ניוון תרבותי, הג'אז החזיר להם את הצבע לפנים, נתן להם מפלט, ואין תימה על כך שמרבית הרומנטיקנים שבמשך שנים התנגדו למה שהם כינו "שמרנות" בכל הגישה למלודיה ולמקצב, הם הללו שבדורנו הראשונים לרצות לראות את הג'אז פונה לכל מיני דברים אקספירימנטליים. כי פה העניין, מה שעשוי "להשחית" את המוזיקה הרומנטית לה הם סוגדים, מהג'אז פחות אכפת להם מהסיבה שמדובר במוזיקה שמאפייניה פורצי הדרך לא פותחו בידי אירופאים, ולכן לא יכול להשפיע על המוזיקה הקלאסית ולכן לא יכניס למוזיקה הקלאסית רוח רעננה שזה הדבר שמפחיד אותם יותר מכל, ואם הג'אז משחית את עצמו זה לא ממש כואב להם כמו הכאב הנורא לגבי וגנר ובטהובן אותו הם חשים כל אימת שמישהו מנסה קצת לצאת מהמסגרות המרובעות וחסרות ההשראה הללו, כי הרומנטיקנים הם חובבי אלילים של ממש, אכפת להם יותר מהדמות של המלחין הגדול מאשר מהמוזיקה עצמה!

להמשיך לקרוא שינוי האסתטיקה בג'אז

במשך השנים היו חלוקות הדעות לגבי היסטוריית הג'אז. היו זרמים רבים, "בתי-ספר" שונים שכל אחד מהם ניסה לייצג תפיסות שונות לגבי השאלה כיצד להתבונן במבט מרוחק על הג'אז ההיסטורי. נקודות מבט אלו החלו עוד מימי ראשיתו של הג'אז והסוגיות השונות שהועלו לאורך השנים אך לא יוצגו מעולם כפרספקטיבה אחידה. לחילופין, הכותבים השונים לאורך השנים, גם כשמדובר בענקי המבקרים והחוקרים, אותם ראשונים שהיו חלק מהסצנות השונות וגם הביאו את נקודות המבט והניתוח שלהם, חלקם כמוזיקאים ואחרים מאחורי הקלעים, וגם כאשר מדובר בגדולי המבקרים מהדור שני, הללו שהתבססו במידה רבה על הרעיונות שהראשונים הביאו, אך כתיבתם היתה בתקופה מאוחרת לתקופות הנידונות, כל הללו התבססו בדר"כ על דעות של מספר מוגבל של בתי ספר.

גם בימינו, הדור השלישי של המבקרים, אלו שלמעשה חוקרים סגנון אמנות שהוא מת למדי מבחינת יכולת לחדש, אפילו הכותבים הללו אינם מנסים להביא משנה סדורה שיכולה לכלול את הדעות השונות, אלא מנסים להמשיך ולפתח נקודות מבט קיימות בודדות ולקחת אותן הלאה, תוך התעלמות מנקודות מבט שלא מסתדרות עם הטעם האישי שלהם, מתוך מחשבה מוטעית למדי שעצם ההמשכיות של הכתיבה מבשרת המשכיות של הג'אז ומעניקה לו חיוניות.

להמשיך לקרוא PBS- סרטו הדוקיומנטרי של קן ברנס