חודש: ינואר 2008

החלק השביעי מתייחס למה שנקרא מבקרים מודרנים. לי רוי ג'ונס, לימים אמירי ברקה, הוא דוגמא טובה למבקר מודרני. לעומתו מז מזרוב, הוא מבקר בדיוק מהסוג הלא מודרני. שני מבקרים אלו שותפים בדבר בסיסי אחד, שניהם מגיעים מהחלק התרבותי השחור של אמנות הג'אז, כלומר, שניהם התחברו לפאן התרבותי של מוזיקת הג'אז, של התרבות האפרו-אמריקאית או של השחורים באמריקה. עבור שניהם הג'אז, החלק הבלוזי שלו, השפיעו עליהם עד כי שינו לחלוטין את תפיסת עולמם. ג'ונס, אנטלקטואל אפריקאי-אמריקאי צעיר, התאסלם, הפך לקומוניסט, התגרש מאישתו היהודיה בשביל להתחתן עם שחורה והפך להיות משורר הדור ומנהיג חברתי לוחמני של השחורים בארה"ב. מזרוב, נולד כיהודי כחלק מהגישה של היהודים לאמץ זהות לבנה, ומתוך האזנה לבסי סמית' ולשחורים בשיכון שלו הוא נטש את העולם הלבן ואימץ באופן מוחלט ככל שיכל את התרבות של השחורים, התחתן עם שחורה והיה למוזיקאי ג'אז שחי את החיים של מוזיקאי הג'אז השחורים, בתקופה שבה היה טאבו מוחלט על דברים אלו.

הבעייה העיקרית שהשניים עמדו בפניה היא בעייה תרבותית. שניהם כתבו ספרים לכאורה על הבלוז אבל שהיו למעשה ספרי ג'אז בלבד.ספרו של ברקה Blues People כמו גם ספרו של מזרוב Really The Blues היו סיפרי ג'אז משפיעים למדי שנכתבו בידי אנשים שהיו שייכים לפחות בתפיסה שלהם עצמם, לתרבות השחורה, ולהוויה השחורה באמריקה. האנרגיות של ברקה הגיעו מרצון לענות לכותבים הלבנים שעסקו באנתרופולוגיה ולהוכיח להם שכמה מנקודות הבסיס שהם חושבים לנכונות הן מוטעות או לפחות לא מוכחות. ברקה בעצם שואל מה הופך את התרבות של עם אחד לעליונה על אחר מלבד השליטה הפיזית, ומה הופך את המשקפת שבה צופה עם אחד הבא מתרבות מסוימת, לכזו שיכולה לראות הכול ולהבין הכול בתרבות אחרת? האנרגיות של מזרוב הגיעו מרצון להסביר מדוע התרבות שבה בחר היא עדיפה במובנים רבים על זו שנולד אליה. להמשיך לקרוא מבקרי הג'אז(חלק שמיני)

מדדי איכות באמנות בדר"כ שונים מאשר מדדי איכות בתחומים אחרים. שלושת האלמנטים המאוד נחשבים הם איכות, פריצת דרך והשפעה. במדעים למשל, בניגוד לטכנולוגיה שלעיתים מתבלבלים בין השניים. באמנות ההשפעה היא הכי קלה למדידה. במדעים פריצת הדרך היא הכי קלה למדידה. בטכנולוגיה זוהי האיכות שקלה למדידה. ההסבר לכך הוא שבטכנולוגיה ניתן לחוות את המוצרים ולמדוד את איכותם באמצעים שקשורים בחוויה שלהם בקלות רבה יותר. במדעים, למדוד איכות של עבודה כלשהי זהו סיפור יותר מורכב מאשר בטכנולוגיה, אם כי אפשרי, זאת למרות הקשר האמיץ בין מדע לטכנולוגיה.

במדעים מצד שני יותר קל למדוד פריצת דרך מאשר בטכנולוגיה. כאשר עבודה מסויימת פותחת אופקים חדשים במדע מייד חשים בזה. ההשפעה פחות מורגשת, למרות שלעיתים מבלבלים בין השפעה לבין פריצת דרך, הרי במדעים השפעה כשלעצמה לא ניתנת למדידה עד לרגע שבו מוצאים פריצת דרך. רבים למשל עשויים להיות מושפעים מעבודה מסויימת של מדען מסויים, אבלזה בסופו של דבר נובע מפריצת הדרך של אותו מדען, ורמת ההשפעה פחות מדידה ופחות מעניינת מאשר עצם פריצת הדרך וההשלכות שלה. בטכנולוגיה פריצות דרך עשויות פעמים רבות להתבדות ולהתגלות כבלוף במבחן הזמן, ואילו השפעה בטכנולוגיה היא דבר פחות יציב אפילו מפריצת דרך. להמשיך לקרוא איכות, פריצת דרך והשפעה

אחד הדברים שאני לא אוהב זה שאמנים, ובעיקר מדובר באמנות הבמה, ובעיקר במוזיקאים, מגיעים בהופעה בלתי הולמת. זה די מזכיר לי שיחה שהיתה לי בעבר בנושא. דיברתי עם מישהו ולא משנה מי זה היה לצורך העניין, אודות מוזיקאים. הסברתי לאותו אדם שיש שני צדדים למטבע, צד אחד זה הצד המקצועי והצד השני זה הצד של הסיאוב. למשל נחשוב על עורכי דין. אדם נהיה עורך דין, אבל לפני כן, אם לא התמזל מזלו באופן יוצא דופן הוא עתיד להיות תקופה מסויימת של סטאז' שבה יעבוד תמורת שכר נמוך מאוד אם בכלל. דוגמא נוספת היא במגזר הסיעודי. סטאז' בעבודות שכאלו פעמים רבות הוא ללא שכר כלל. ויש עוד דברים רבים דומים.

וכאן יש את מודל הסיאוב מול מקצוענות. בכל מקצוע ובכל זמן נתון, יש סיאוב שמקורו ברצון של בעלי ותק בתחום לדבוק בעמדות שלהם. כאשר מגיע מישהו חדש, הוא לא יזכה לרמות התנאים והשכר של הותיקים בתחום. לא רק זאת, פעמים רבות הוא ישמש כצמית לעת מצוא בתחום. זהו מאפיין טיבעי של החברה האנושית ברוב התחומים שבהם רמת הסיאוב התחברה עם המקצוענות. במקומות כאלו יש מספר דרגות: הראשונה שאדם הוא חדש בתחום, ואז הוא צפוי לשכר מגוחך. הוא בעצם כמו סטודנט (וראינו את דורסנות המרצים כלפי הסטודנטים בשביתה האחרונה לשם הדוגמא: המרצים שבתו בכל הנוגע לסטודנטים ואפילו לא התחשבו במעט בהם, אבל עדויות אומרות שבכל הקשור למחקר הם לא שבתו!).זהו מודל פשוט ונפוץ שבו הסטודנטים או החדשים משלמים מחיר לפני שיגיעו לשלב השני, שבו יש להם נסיון מסויים והם נחשבים למקצוענים בתחום. השלב השלישי והגבוה ביותר, מגיע כאשר הם משתלבים במערכת הסיאוב שעומדת מאחורי הקלעים של התחום הנדון. אילו היו מרחמים המרצים על הסטודנטים הם היו מפסידים במאבק בדיוק כמו שאם עו"ד ותיקים ירחמו על הסטז'רים הם יפסידו. להמשיך לקרוא דברים מהצד ומוזיקה

לכל חובבי הבלוז באשר הם, תוכנית עדכנית על הבלוז הדרומי. החיבור של הבלוז השורשי מהדלתא של המיסיסיפי בימינו, המוזיקה מגיעה מהקרביים ולא מהראש, לא מוזיקה אינטלקטואלית. האמת, שאני לא כל כך מסכים עם הקביעה הזאת, זה נכון אמנם שאנטלקטואלים בימינו לא מחשיבים את הבלוז השורשי הזה פעמים רבות, אבל הבלוז הזה אינו מנוע הדדית משיח אינטלקטואלים ופעמים רבות הופתעתי לראות אנטלקטואלים מרחבי העולם שכן נמשכים לצד הזה. הסיבה שהמוזיקה לא "עולה לראש" היא בגלל שלא מבינים את כל האלמנטים שלה. האנשים שיצרו את המוזיקה הורישו שיטות פרימיטיביות בלבד בשביל לשמר אותה אבל המוזיקה מלאה במרקם עשיר, וההשראה פעמים רבות היא טובה מאוד.

נילווה לתוכנית התמלול המלא שלה באתר.

מה קורה כאשר מגיעה מוזיקה חדשה? מה קורה לאדם ששומע מוזיקה שהוא מזהה בה מאפיינים חדשניים, במובן שלא שמע דבר כזה לפני כן מימיו? זוהי סוגייה מאוד מעניינת, משום שאנשים עשויים כמובן לפעול בשיטות שונות, חלקם ידחיקו, אחרים ידבקו במוזיקה שהם מכירים, וישנם כאלו שיתחילו להתרגל לדבר החדש. אחת הבעיות באוזניים הרומנטיות, היא שכאשר אנשים שמצויים במצב רצוני שבו הם מעוניינים להתרגל לדברים חדשים, מצד שני הם מתקשים לעקוב אחרי המשמעות של הדברים מבחינה מוזיקלית.

בעוד במוזיקה חמה האלמנטים שגורמים לאדם להכיר במשמעות של ההאזנה קשורים בדר"כ בריקוד או באילתור, במוזיקה רומנטית הרבה יותר קשה להבדיל בין משהו משמעותי לבין משהו שהוא אותה הגברת בשינוי האדרת, משהו שהוא קצת אקזוטי, צליל קצת שונה, אבל מבחינה מוזיקלית אותו הדבר רק צריך להתרגל לצליל החדש. גלידת שמנת בטעם תות בבסיסה היא גלידה, כאשר מחליפים את צבע המאכל מתות לשוקולד הטעם משתנה.. בטעימה ראשונה זה נראה טעים מאוד, למי שעד כה אכל רק תות. אבל אחרי מספר פעמים מאחר והבסיס של הגלידה היה אותו בסיס ללא שום שינוי, כפי שהיצרן ייצר אותו, הגוף מתרגל לטעם החדש. ועם ההכרה של הטעם החדש והמשמעויות שלו מתחילה לצוץ ההכרה שבעצם הגלידה היא אותה גלידה ומה שהשתנה זה רק הטעם.

במוזיקה זה עשוי להיות דומה. המבחן של מוזיקה איכותית הוא פשוט: אם בכל האזנה מגלים דברים חדשים ונהנים מדברים נוספים שלא היו בהאזנה הראשונה, הרי מדובר פה בעומק איכותי שהוא מעבר לצבע מאכל. אם בכל האזנה המוזיקה הופכת פחות ופחות מעניינת, ומבינים משלב מסויים שאין בה שום דבר חדש או מעניין, הרי שזה כמו צבע המאכל. כאשר מדובר במוזיקה רומנטית, מוזיקה גבוהה שבה יש חשיבות למוזיקאים ליצירת הפשטה עמוקה, זה אינו שונה. אבל לעיתים קורה שהמאזין מבין שיש כאן משהו משמעותי, משהו חדש, אבל לא מבין מהו הדבר החדש ואינו מצליח עדיין לבצע הפשטה, דבר נדרש במוזיקה רומנטית אפילו יותר ממוזיקה חמה. במצב כזה המאזין עשוי לפתח הערצה עיוורת למוזיקה, משום שבכל האזנה היא נשמעת לו עמוקה והוא מבין שהיא לא ברת הבנה עבורו.

הדבר עשוי לבלבל אנשים זרים. שהרי הסגידה מדביקה את העדר. הדבר די דומה לאנשים שלא מבינים למשל מהו האנטרנט, וסוגדים לכל הפלצה חדשה שיוצאת למרות שחלק גדול מהדברים הם חסרי תועלת ממשית.