בחלק השישי היה דיון בנושא של מי ראוי להיות "מבקר". ומתברר שכל אחד יכול להיות מבקר, ולא רק, אלא שבכל הנושא של ביקורת אין שום הוכחה שמי שבא מבפנים, מהתחום, ייתן ביקורת טובה יותר מבחוץ, וזה נכון גם לאומנות ולכל דבר אחר. אם המלך הוא עירום, לפעמים ילד קטן יהיה זה שיספק את הביקורת הפשוטה הזאת. ואם יש אורח לרגע, הוא רואה כל פגע. אחת הבעיות של מבקרי הג'אז לאורך השנים היא הנושא ההיסטורי. הבעייה הזאת היתה פחות קיימת בקרב מבקרים מוקדמים וככל שהשנים חולפות הבעייה של המבקרים והנסיונות שלהם לצאת ממנה גדלים מצד אחד ומצד שני הם מסתבכים.
יש מספר גישות מרכזיות לגבי השאלה כיצד מבקרים ניגשים לסוגייה, שבהמשך אפשר יהיה לשער מהן, אבל לפני כן צריך להציג את הבעייה עצמה והסתירות שיש בה. הבעייה הראשונה שמבקרי ג'אז נתקלים בה היא הבלוז. לכאורה נראית שאלה פשוטה, כלומר, אם מישהו רוצה לדעת מה מקור הבלוז סביר להניח שהוא צריך לגשת לספרים שקשורים בבלוז, ובמידה ויש קשר כלשהו בין הבלוז לג'אז, הוא בוודאי יוכל לקרוא על כך בספרים של מבקרי ג'אז. אלא שמתברר שיש בספרי הג'אז של כמעט כל מבקר איזכור של אמני בלוז כלשהם. פעמים רבות לא ברורה הסיבה לאזכור של אותם אמנים ספציפיים, ומה זה תורם להבנת הג'אז משום שעבור המבקרים המודרניים הבלוז מהווה בעייה.
אבל לא ציינתי מה זה מבקרים מודרניים ולמעשה זוהי הגדרה שניתנת בלית ברירה, משום שהמבקרים עצמם מבצעים הגדרות שכאלו. מי שיקרא את הספר של טד ג'יויה לשם הדוגמא, ימצא פרק על ג'אז מודרני. למעשה זה כרונולוגי, משום שהספר בנוי בצורה כרונולוגית, אפשר להניח שהג'אז המודרני מתחיל מבחינת הספר בשלב מסויים ועל כן מה שלפני כן הוא לא-מודרני ומה שאחרי כן הוא מודרני. ג'יויה כותב: "הרבה לפני שהג'אז המודרני הופיע כסגנון נפרד, אידיאולוגיה של מודרניזם נהגתה באופן מרומז ע"י מבצעי המוזיקה." מכאן ג'יויה עובר לפירוט בו הוא מתאר כיוונים של הסתכלות קדימה של אמני הג'אז ואידיאולוגיה של התקדמות ומקנח שלעיתים רעיון ההתקדמות צויין במפורש כמו במקרה של ביקס בידרבק, ג'יויה כותב שההערצה של בידרבק לסטרווינסקי היא בעצם הוכחה מפורשת.
התיאור שמתאר ג'יויה הוא למעשה שכזה, יש לנו ג'אזיסטים מוקדמים, שהם שואפים להתקדם מוזיקלית ויש בהם הערצה למוזיקאים קלאסיים בני הדור כמו סטראווינסקי. ג'יויה עובר לתאר ולציין שורה של מוזיקאים שרצו "להתקדם" (כלומר על פי ג'יויה לקבל השראה מעוסקים במוזיקה קלאסית בני דורם) ומגיע לבסוף לפאנץ' ליין: "מהי המוזיקה החדשה הזאת?" שואל ג'יויה. "הג'אז המודרני המוקדם, או ביבופ כפי כפי שזה נקרא מייד לאחר מכן, מרד במלכודת הפופוליזם שהסווינג נקלע אליה." – משיב ג'יויה. הבעייה היחידה היא במילה מודרני. ג'יויה מציין באופן מפורש שהג'אז היה מתחילתו בעל רעיונות של התקדמות ושאיפות להתקדם, ואז בעצם מגיעה תקופה שבה מתברר שהסווינג מוביל לבינוניות, ואז מגיעים אמנים חדשים שמורדים בתהליך ויוצרים איכות מחודשת.
תיאור טוב של מצב בידי ג'יויה, אלא שהבעייה היא מכבסת המילים. ג'יויה כתב את הספר שלו למעלה מחמישים שנים מאז שהחל מה שהוא מכנה "ג'אז מודרני". ונראה כי גם בעוד אלף שנים מבקרים מודרנים ימשיכו לציין את המודרניות של פארקר וגילספי, וזאת משום שהם מתקשים לצאת מהמלכודת הזאת בעצמם. מפה אני מגדיר לצורך הדיון מבקרים מודרנים ככאלו שתופסים את הביבופ כתחילתו של עידן מודרני אינסופי שמתחיל בשנות הארבעים של המאה הקודמת. אז ג'יויה שהוא מבקר מודרני, בעצם אמור להבין את המלכודת שהוא עצמו נכנס אליה, ומדוע כמודרניסט הוא בעצם חלק ממבקרים שדוגלים בקיפאון ושקיעה לקראת המודרניות הגדולה שהיתה בשנות הארבעים ושככל הנראה ממשיכה להיות מודרנית גם בימינו.
האם ג'יויה מדבר על גישה מודרנית שהחלה עם הביבופ? במצב כזה הוא יכול להמשיך ולציין המשך "התפתחות" גם בג'אז החופשי שלאחר מכן. גישה שבה נלחמים בקיפאון. אבל ג'יויה מציין שהגישה של להסתכל קדימה היתה קיימת מראשית ימי הג'אז! ואולי ג'יויה מתכוון לאיזשהו עידן "מודרני" שהסתיים עם עליית הג'אז החופשי? למעשה הבעייה של ג'יויה כמבקר ג'אז מתחילה הרבה לפני שהוא החליט שהג'אז התחיל להיות מודרני עם הביבופ, הבעייה היא, בדיוק אותה בעייה שציינתי בחלק מוקדם יותר לגבי האריסון, ג'יויה מגדיר התקדמות במה שקשור בהליכה לכיוונים של מוזיקה קלאסית. והבעייה הזאת לא שונה בהרבה מאותה בעייה של מבקרי הג'אז המודרני להתייחס לבלוז ולקשר בינו לבין ג'אז. מבקרי הג'אז במקרים רבים הגיעו מרקע שבו מוזיקת הבלוז לא היתה טבעית עבורם, בייחוד לא הבלוז השורשי שאלמנטים של אמנות נאיבית צעקו ממנו עבור מי שאוזניו היו מתורגלות ומוכנות מספיק להאזין.
בשני המקרים, גם הבעייתיות בכך שמגדירים קידמה כהליכה למוזיקה קלאסית, וגם בכך שלא מצליחים להבין את מלוא העוצמה של האמנות הנאיבית המוקדמת שבאה לידי ביטוי במוזיקת בלוז, ושהיתה חלק מרכזי בתרבות האפריקאית-אמריקאית בימים הראשונים והקריטיים של הג'אז ללא הבנה זו שבאה באופן יותר טבעי למבקרים שחיו בתקופה החמה וחוו באופן חי את ההשפעות של התרבות הזו מאשר למודרניים שנשענים על הקלטות וספרים, יש בעייה להבין דבר בסיסי: לא כל השראה של מוזיקה קלאסית בכל מצב של מוזיקה אחרת מביא לתוצאות שאפשר לומר שהן קידמה. הנוסחה הזאת יכולה לעבוד במקרים שבהם יש אוכלוסייה שיכולה לייצר משהו נאיבי ולכפר על חוסר ההבנה הגבוהה שלהם להשראה שהם מקבלים ממשהו שעוסק ברעיונות בלי מרקם, באמצעות המרקם שהצפוף לכיפור על הבעייה. האמנים הנאיביים מפצים באמצעות השקעת אנרגיה ונסיונות ומגיעים למקום ותוך כדי מייצרים רעיונות חדשים לחלוטין. התנאי הוא שההשראה הזאת באמת טובה ושהאמנים הנאיביים יש בהם מוטיבציה עצומה וחזון.
אפשר לתאר זאת גם כתרגיל שהמתמטיקאי פרמה השאיר. פרמה רשם בהערה שהוא מצא פתרון לבעייה שאין לו מקום בשוליים לכתוב אותו. התוצאה היתה מאות שנים שבהם מתמטיקאים רבים ניסו לפתור את הבעייה הלכאורה פשוטה שפרמה השאיר, בדרך השיגו הישגים רבים משום שהם ניסו בדרכים נאיביות לדלג אל פתרון שהיה יותר מורכב ממה שנראה ומפה הגיעו פריצות הדרך. לעיתים עצם שאילת השאלה הנכונה כבר מלמד רבות ויוצר השראה חזקה. ההישגים הרבים שמתמתיקאים אלו השיגו כתוצאה מדיון בחידה שפרמה השאיר, לא היו מושגים ככל הנראה אלמלא החידה.
אפשר גם להסתכל על ילדותו של המתמטיקאי פרידריך גאוס. גאוס בגיל צעיר בבית ספר יסודי קיבל תרגיל כעונש לסכם את המספרים מאחד ועד מאה, ובעצם הפיתרון הנאיבי שלו, הוביל לפתיחה של אפיקים מתמטיים שלא נופלים בהרבה מהללו שהחידה של פרמה פתחו. הוא גילה תחומים חדשים למחקר ובהמשך חייו הפך להיות אחד המתמטיקאים הכי חשובים בהסטוריית המתמטיקה. לא תמיד השאלה הנשאלת מובילה להשראה. במקרה של גאוס השאלה לחשב את סכום המספרים מ 1 ועד מאה היתה שאלה במקום ובזמן לעומת אלפי אחרים שייתכן וקיבלו את העונש הזה, משום שגאוס היה בו את הרצון הנאיבי לקידמה והוא עבד במרקם צפוף לפתרון בעיות במשך כל ימי חייו.
האם השאלות שמציבים אנשי המוזיקה הקלאסית יכולים תמיד להביא השראה טובה? לא בטוח בכלל! במוזיקה אנחנו רואים את הבעייתיות הרבה בירידת החום והעוצמה של מוזיקת הג'אז ואובדן הרבה מהמרקם העשיר של הבלוז שלא רק שלא הגיע למחוזות הגבוהים של האקדמיה הקלאסית, הם בכלל לא מסוגלים לשמוע ולהבין אותו ולו את ההבנה הנאיבית והבסיסית ביותר!