הכותרת של הכתבה הבאה מתוך סמיתסוניאן מג : "המדע מוכיח: מוזיקת פופ למעשה הפכה גרועה משהייתה בעבר". הכותרת היא מסקנה של הכתבה בעקבות מחקר שבדק בעצם: "האם מוזיקת פופ מתפתחת או שהיא פשוט הופכת קולנית יותר".
במחקר שפורסם ב2012 נדגמו כחצי מליון שירי פופ מהשנים 1955-2010. המחקר בדק 3 פרמטרים: איכות הצליל, התוכן ההרמוני, והקולניות. מסקנותיהם של החוקרים לאחר ימים כלילות של בחינה של השירים היתה חד משמעית: איכות הצליל הולכת ויורדת, תחביר התוכן ההרמוני עם השנים הופך למוגבל יותר ופחות נתון לשינויים פנימיים, ומה שכן מתגבר – זה הקולניות.
במילים אחרות, מוזיקת הפופ הולכת ומזדקנת, אין שום דבר מרענן באמת שמנער אותה. אנטואיטיבית, כל מי שמספיק זמן על הפלנטה הזאת מכיר ויודע על הדרדרות האיכות של המוזיקה והעובדה שיש מדידות מדעיות שמאפיינות זאת מאוששת את האבחנה הזו. השאלה הנשאלת היא האם סגנונות אחרים , לא הפופ התעשייתי והמעובד, האין גם הם לוקים במחלה? גם במוזיקה קלאסית וג'אז וכל סגנון מוגדר אחר אנחנו רואים עם השנים משתרשות תבניות וההרפתקנות יורדת.
במוזיקת הפופ תעשיית המוזיקה מחפשת נוסחאות שמוכרות ועם מציאת שכזו, יהיו שורה של להיטים על בסיס אותה נוסחה כל עוד זה עובד. בשיטה הזו לאורך זמן קורה משהו מעניין, לא רק המוזיקה התעשייתית נשמעת דומה לעצמה, אלא שגם יוצרים עצמאיים פעמים רבות מכוונים עצמם לנוסחאות התעשיתיות אותן הם מזהים.
ואפילו חלק מהאמנים שמתחילים מחוץ לקופסא, מוצאים את עצמם בסוף מכוונים לאותם מקומות של התעשייה, או יוצרים מוזיקה לכמות קהל שאינה מספקת להתפרנס. המודל הכלכלי משפיע, והמונופול התעשייתי הוא זה שמכתיב לכל האחרים.
המסקנה היא שאם רוצים שינוי אמיתי במוזיקה , נדרש תהליך עמוק יותר לא רק במוזיקת הפופ אלא בכל המוזיקה העכשווית. ההדרדרות – סביר להניח משפיעה רבות על כל תחומי המוזיקה.
תגובה אחת בנושא “האם בימינו מוזיקת פופ יותר גרועה מסגנונות עכשוויים אחרים של תעשיית המוזיקה?”