בעבור יצירה אמנותית כמו ציור או פסל נדרש חלל שבו ניתן להציגה. בשביל תאטרון או ריקוד צריך מקום , במה מיקום צופים. בשביל מוזיקה, הדבר היחיד שצריך זה אוויר. האוויר הוא מתווך בין המוזיקה שמבצע המוזיקאי לבין עור התוף של השומע.
שירים תוך כדי עבודה
בבסיס המהות של אמנות וכל סוגי האמנות העברת מסרים. בין אם זה הצגת תאטרון או ציור קיר. זה חשוב להבין את זה, לא ניתן למצוא את זה כתוב ברור ובהיר בקלות כי זה די מוצנע. גם אם אמן ינסה להסתיר כל מסר עדיין יעברו מסרים. המסרים יכולים להיות מועברים על ידי היוצר לעצמו או לסביבה אך בכל אופן הסביבה תקבל את המסרים שהיא רוצה לקבל, בדיוק כמו כל מסר שעובר בתהליך של קשר בין צדדים.
מספיק לדבר, לזמזם או לשיר, לשרוק, לחרוק, כל דבר שהוא מפיץ את הצלילים והמילים לחלל האוויר, ומשם אל אזני האנשים שבסביבתו. ניתן להמשיך בשגרה היומית ולהעביר מסרים בשירה או נגינה וזה יכול להיות אפילו על ידי משהו בסיסי למשל על ידי יצירת קצב מסוים או רחש מסוים. וזה התהליך שבו נוצרת מוזיקה בסופו של דבר, מתוך דברים בסיסיים כגון אלו.
[ המוזיקה ככלי תקשורת אינה בלעדית לבני אדם, אלא גם בעלי חיים. אך אצל בעלי החיים אין צורך בתעשיית מוזיקה שתחליט איזה מסרים היא משווקת לקהל היעד. אצל בני האדם בימינו תעשיית המוזיקה בוררת חלק גדול מאוד מהמסרים, למשל , כאשר צופים בסרט ושומעים פס קול מלא יריות , זה מוזיקה שתעשיית המוזיקה מייצרת עבור תעשיית הנשק, כאשר נשמע קולות רקע הזויים, בסים מעוותים וכל מיני צלילים שכאלו נדע כי זה עבור מסרים שמבקשת תעשיית התרופות מתעשיית הקולנוע לבצע באמצעות פס קול מוזיקלי של צלילים. ]
דרך העברת המסרים באמצעים אמנותיים של הדרום בארה"ב במאה ה-19, לא משנה אם זה קהילה שרובה שחורים או לבנים או מעורבת, הייתה גם מכיוון של קהילה ואדם בודד אל הקהל הרחב ולא רק תאטראות ועיתונים. מוזיקאים נודדים שחורים או לבנים היו לרוב, הם נקראו מוזיקאים נודדים או songsters. סונגסטרס יצרו רפרטואר אישי וביטוי אישי וכפועל יוצא בכך מסרים אישיים. לסונגסטרס יש קשר ברור בתהליך המעבר משירי העבדים והספיריטואלס אל הבלוז.
דרך העברת המסרים העיקרית של קהילות בדרום הייתה באמצעות שירים דתיים מאחר והתקיימו לאורך השנה תפילות בהן הקהילה התכנסה ושרה יחדיו, זו הייתה דרך העברת המסרים האולטימטיבית לכל הקהילות בדרום ארה"ב. במרכז התכנסויות של הטפה או "sermon" , יש תמיד אלמנט מוזיקלי המסייע להעביר את המסרים של הקהילה אל חברי הקהילה, ולעתים מחברי הקהילה בחזרה אל מנהיגיה או אל חברים אחרים. מסרים אלו שמתקיימים תוך שירה ולהט דתי התמקדו במזמורים ומסרים שונים.
ספיריטואלס מול הימנס
כבר בתחילת המאה ה-19 התגבשו מזמורים כנסייתיים שחורים לכדי רפרטואר מרשים. שירי הדת נקראו "Spirituals" ו"Hymns" , ההימנס היו בעיקר בנויים על מזמורים של מטיפים אנגלים וסקוטים מהמאות 15-18. הספיריטואלס היו מזמורים שנכתבו על ידי הקהילות השחורות על בסיס של התוכן מהתנ"ך וכללו בתוכם לא פעם טקסטים שקשורים לבני ישראל ולסיפורים מהתנ"ך. במובן המקורי הייתה קיימת הפרדה בין שירי הספיריטואלס שנחשבו לשירי עבדים לבין השירים שהיו "הימנס". לפחות במסר המשתמע. הספיריטואלס היה מכנה משותף עם עבדות בעוד ההימנס היו מזמורים שלא העבירו את המסר הזה.
הספר "Slave Songs" שהתפרסם ב1865 כלל תיעוד של ספיריטואלס משלהי מלחמת האזרחים. שירי הכנסיות הושמעו גם בפסטיבל ה"The August Quarterly" שפעל החל מ1814 , פסטיבל מוזיקה דתית של עבדים משוחררים שהתקיים בדלאוור. התכנסויות שדה (camp meeting כפי שכונה על ידי הפרוטסטנטים) של קהילות כנסייתיות שונות בדרום היו מקובלות עוד בזמן העבדות.
עם סיום העבדות נוצרו שינויים והתחדשות. המזמורים הקהילתיים של השחורים, בין אם היו אלו ההימנס או הסיפירטואלס, החלו להיכנס אל עולם המוזיקה הפופולרית. זמן קצר לאחר שנות הבנייה מחדש (reconstruction era) כבר החלו לצוץ יוזמות, בדרך כלל רביעיות קוליות על ידי אוניברסיטאות שיצאו להופיע עם רפרטואר המבוסס על הרפרטואר של הספיריטואלס וההימנס. בצורה כזו נוצר ה Jubilee, סגנון שהיה פופולארי בסוף המאה ה-19 וכלל מוזיקה דתית על ידי רביעיות שכאלו. המזמורים השחורים עברו שינוי והמסרים של העבדות עדיין היו רלוונטים במידה רבה, בגיבוש של הקהילות ובתחושה שעדיין אין זכויות מלאות ועדיין יש הפרדה גזעית במובנים רבים.
אך בעוד בתקופת העבדות השירה הזו הייתה לצרכי הקהילה, הג'ובילי החדשים הוכיחו את העידן החדש שבו אפריקאים אמריקאים יוזמים כאמנים יוצרים פעילים. זה אמנם לא היה עצמאי לחלוטין אבל זו הייתה תקופת שבה התגבשו סגנונות שירה לרמות מקצועיות גבוהות.
המהות של שתי הסוגות של שירה דתית, הספיריטואלס וההימנס חידדו את היכולת של השחורים להעביר מסרים באמצעות המוזיקה: בעוד מילות ההימנס נכתבו על ידי יוצר מתקופה קודמת, הספיריטואלס שנכתבו ואומצו על ידי קהילות כמוזיקה קהילתית והפכו בהמשך לחוצי קהילות וכנסיות.
השירה הדתית היא הפולקלור המוזיקלי היחידי שקהילות אפריקאיות אמריקאיות ממשיכות להתמיד בו במשך מעל 200 שנה. בעוד כל סגנון מוזיקלי כמעט של קהילות שחורות בארה"ב בשלב מסוים מפסיק להיות קהילתי והופך יותר גלובלי, השירה הדתית ממשיכה להישען על הרפרטואר הקודם שהולך אחורה עד למאה ה-19.
למה קרה תהליך זה? למה הסגנונות שהשחורים פיתחו במוזיקה השתנו והפסיקו להיות פולקלור קהילתי ואילו הספיריטואלס ממשיכים להיות רעננים בקהילתם כפי שהיו לפני 100 או 200 שנה?
המשך יבוא…