חודש: דצמבר 2006

המילה ג'אז החלה להתפרסם כמילת מפתח עוד ב-1917. בשטח התרוצצו להקות ה-Jazz ולהקות ה-Jass הראשונות, זו היתה מעין buzzword , מילה שעושה רעש ומייצרת מונח. כמובן שהמילה התקשרה מיידית עם סגנון המוזיקה שהלהקות הללו של הג'אז הפיצו, אבל מקור המילה לא היה ברור. ב-1919 היו כבר כאלו שחקרו את שורשי המילה ואחת התאוריות שהתפתחו וקיבלו תאוצה מאז ועד היום היא אודות מתופף בלוז אלמוני בשם Charles Washington שחי במיסיסיפי.

לפי התאוריה או אולי האגדה , וושיגטון היה כה מוכשר, המציא סוגים שונים של סינקופות מורכבות, ששימשו אותו לנגן ראגטיים ובלוז, עד שכולם עקבו בהשתאות אחריו וניסו לחקות אותו. הוא היה כה פורץ דרך עד מוזיקאים שרצו לנגן בסגנון נהגו לומר Let's Chas כאשר Chas היה שם הכינוי שלו, במקום Charles. מאוחר יותר על פי התאוריה ההגייה של צ'אז השתבשה ונוצר הג'אס והג'אז. לא ברור עד כמה התאוריה הזו נכונה, ייתכן שצ'אס אכן היה מתופף בלוז יוצא דופן שפרץ דרך או אולי שיפר את המקצבים של נגני ניו-אורלינס, מה שבטוח התאוריה מעניינת כשלעצמה.

ממש לפני סגירת השנה, הלך לעולמו גדול המוזיקאים של המאה העשרים והוא בן 73 שנים. James Brown החל דרכו בהשפעת ה Jump Blues, אמנים כמו Roy Brown, Wynonnie Harris וכמובן Louis Jordan היו השפעות ראשונות. תחילת שנות החמישים הביאו לעיצוב של מוזיקה חדשה, שהיא בעצם היסוד של הרוקנרול. , Big Joe Turner Fats Domino, Ike Turner ואחרים החלו להפיץ את בשורת הרוקנרול שהיה בתחילת שנות החמישים המוזיקה הכי פופולרית בקרב האפריקאים-אמריקאים. המוזיקה החליפה את הג'אמפ-בלוז כמוזיקת הדגל של האר.אנ.בי. הרוקנרול האפריקאי-אמריקאי היה מבוסס מאוד על הבק-ביט, ועל הבוגי-ווגי.

לעומת זאת, אמנים אפריקאים אמריקאים צעירים אחרים ראו כיוון אחר ששילב דווקא את שירת מקהלות הגוספל של התקופה. כאשר באמצע שנות החמישים החלה התעניינות של לבנים ולמעשה של כל העולם במוזיקת הרוקנרול שפרצה, עם אמנים כמו Elvis, Chuck Berry, Carl Perkins, ואחרים, היו המוזיקאים הצעירים הללו ששהגיעו משורות הגוספל, ושירת הכנסיות, משוכנעים שביכולתם להציג דווקא את הכיוון החדש. שלושה מהם בלטו מעל האחרים: ג'יימס בראון, Ray Charles והשלישי Sam Cooke. וכך הם נקראו אכן, אח-סול מספר אחת, שתיים, ושלוש, בהתאמה. בצורה כזו הם ייצרו את המוזיקה שלבסוף תתפוס את מרכז הבמה בעולם האר.אנ.בי., הסול.שלושתם בחרו בכיוון דומה והובילו את המוזיקה כולם לעידן חדש. אבל תוך כדי ההתפתחות שלהם הם הלכו לכיוונים שונים. סאם קוק הדגיש את הכיוון של הגוספל, כזמר, החלק של השירה היה חשוב לו מאוד. הוא היה חשוב מאוד ביצירת מוזיקת הסול כאשר בתחום העיסקי הוא אף הלך לכיוון של פתיחת לייבל משלו. ב-1964 הוא הלך לעולמו בטרם עת. ריי צ'ארלס הדגיש את החלק של הבלוז והבוגי ווגי. בתחום העיסקי הוא הקפיד לשמור על זכויותיו והיה לאמן הראשון שהכריח את הלייבלים הגדולים להתכופף לצרכיו.

להמשיך לקרוא ג'יימס בראון הלך לעולמו

יוסי פיין הוא אחד הדברים הכי טובים שיש במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. יישר כוח גדול ל Y-NET ולאור ברנע על הכתבה. לא ידעתי על יוסי פיין לפני שקראתי את הכתבה הזו, כל הזמן התפלאתי איך זה שיש בישראל מוזיקה שחורה איכותית ומודרנית שלא נופלת ממקומות אחרים בעולם בשום דבר. להקות כמו הדג נחש ושבק ס ודומיהם הם להקות מיוחדות בהווית המוזיקה הישראלית, והכתבה הזו היא הראשונה שנותנת מעט מהרקע.

בישראל היתה בעייה עם מוזיקה שחורה במשך השנים, היא נקלטה כמשהו חיצוני אבל מוזיקאים ישראלים מיעטו לעסוק בה. ג'אזיסטים ובלוזיסטים ישראלים נטו לכיוון שמדגיש פחות את המאפיינים האפריקאים של הסגנונות הללו, המוזיקה המזרחית לא הצליחה במשך שנים להכנס למיינסטרים עד לשנים האחרונות, ומוזיקאים שניסו לעשות משהו בדר"כ סבלו מהתעלמות ברדיו או בטלוויזיה. בשנים האחרונות חל שינוי, יש פתיחות יותר רבה, המוזיקאים שקמים בשנים האחרונות פחות מחפשים לעבוד לפי שטאנצים כפי שהיה בעבר, ויותר מנסים למצוא את עצמם, את מה שטוב להם, את מה שיכול לקדם אותם ואת המוזיקה שלהם. זהו שינוי מבורך, בישראל תמיד היתה מוזיקה טובה ומגוונת, ולמרות זאת היה חסר משהו באותנטיות שבה. השנים האחרונות גורמות להרגשה רבה של אופטימיות.

אלמור ג'יימס האגדי (Elmore James) היה בן 45 בעת מותו. היה זה ב-1963 עת שהה בביתו של הומסיק ג'יימס, קרוב משפחה וחבר בלהקה של אלמור. היתה זו תקופה של התעניינות רבה ומחודשת באלמור, היו אלו 4 השנים האחרונות של חייו שזכה סוף סוף לקבל את המעמד הראוי לו, של מלך גיטרת הסלייד. חלפו 43 שנים מאותם רגעים שבהם היה הומסיק נגן בלהקתו של אלמור, והנה השבוע הומסיק הלך לעולמו.

הומסיק היה פעיל במשך השנים, הוא ניסה להחיות את הסגנון של אלמור, אולי להכנס לנעליו כאשר אחז בעצמו בגיטרת סלייד, אבל זכה להצלחה חלקית בלבד. הוא השתתף בהקלטות האגדיות Chicago/The Blues/Today בשנת 1965, ובשנות השבעים הספיק להופיע באירופה בנוסף להופעות שלו באמריקה. הפריטה שלו ביד ימין היתה שילוב של טכניקה של נגני באס ונגני גיטרה, אבל היה חסר לו הצליל והעוצמה של אלמור. הומסיק מוערך כבן 90-100 במותו.

נתבקשתי לכתוב אודות הבלוז בישראל אז הנה בקצרה. אמן הבלוז הותיק ביותר (במובן שהקליט בשנה המוקדמת ביותר) שביקר בארץ היא הזמרת אלברטה האנטר (Alberta Hunter) שהקליטה לראשונה במאי 1921. אלברטה ענדה באופן קבוע עדי אותו קיבלה בישראל. אמן הבלוז המפורסם ביותר שביקר בארץ הוא בי בי קינג. בי בי קינג ביקר מספר פעמים בארץ. הבלוז בישראל בפיגור מתמיד לא רק למול ארה"ב מקום הולדתו של הבלוז, אלא גם למול אירופה, קנדה, אוסטרליה, יפן וכל מדינה מערבית אחרת. בישראל לא היה מעולם מגזין בלוז, היו מעט מאוד תוכניות רדיו על בלוז, תוכניות שלא הורגשו כמעט כלל, וכמעט ואין בלוז ברדיו שמושמע מעבר לתוכניות שמוקדשות לו.

בשנות החמישים והשישים כאשר אמני בלוז נהגו לסייר בעולם כולו מעט מאוד מזה הגיע לישראל, הופעות ספורות בלבד שספק אם מישהו נשאר לספר מה היה בהן, ובכל אופן מעולם לא היה עניין לאף אחד לספר עליהן במדיה כלשהי בישראל. הבלוז אמנם לא הגיע כסגנון בפני עצמו, אבל הגיע בתוך הרוק: להקות הרוק הישראלי של שנות השישים והשבעים ניגנו מוזיקת רוק אמנם אבל זוהי מוזיקה שאפשר לראות בהחלט השפעות של בלוז. אריאל זילבר, שלום חנוך, אריק איינשטיין, הצ'רצ'ילים, שמוליק קראוס, הם היו רוקיסטים אבל כמו כל הרוק של התקופה בעולם היתה זו מוזיקה שקשורה לבלוז.

להמשיך לקרוא בלוז בישראל