ג'ו עמר

לפני מספר ימים הלך לעולמו אחד מיוצרי המוזיקה המזרחית החשובים ביותר, ג'ו עמר. אפשר לומר שהתגשמותה של המוזיקה המזרחית כמוזיקה שמצויה בזרם המרכזי של ההוויה הישראלית, הייתה החזון של ג'ו עמר, ואולי החלום שלו. כאשר עלה לישראל בשנות החמישים, עדיין לא הייתה מודעות לתרבות המזרחית כמשהו שיכול להיות נחלת הכלל. העידן של ראשית ימי הזמר המזרחי כלל שירה דתית, לצד שירה שאינה דתית. לצד פיוטים, ושירים עם קשר חזק לאל, היו אלו שיריו של עמר כגון "שיר השיכור" ו "הו, ברצלונה, ברצלונה" שהיו השירים שהכניסו אותו למרכז התודעה והיו ראשיתה של הגדרת הזמר המזרחי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.

בנוסף לכך הביע עמר מחאה למול מוקדי הכוח בתרבות בישראל שהפנו משאבים רבים ליוצרים במסגרת תרבותית אשכנזית, וכמעט ולא היפנו משאבים לקידום תרבות וזמר מזרחי. עד עמר לא היה ליוצרים ומוזיקאים בתחום המוזיקה המזרחית זירה מספקת שבה יוכלו להפיץ את המוזיקה שלהם, ובכך לא היו חופשיים מספיק להתמקד ביצירה וביצוע של המוזיקה שלהם לקהלים רחבים ככל האפשר. זה סוג של שאלה שליוותה את הציונות מראשיתה, הציונות שאפה בעצם לגשר על שלל התרבויות שהגיעו העולים מהניכר, לתוך זרם מרכזי אחד. להמשיך לקרוא ג'ו עמר

Kind of Blue

קודם כל וידוי, אני מעדיף לכתוב על מופע, אפילו מופע ישראלי במועדון קטן שספק אם יותר ממאתיים איש צפו בו, מאשר על אלבום שנמכר כבר במליונים. הסיבה היא שיש בעיני יותר אתגר כמאזין וכותב לזהות את הדברים בעת התרחשותם, מאשר לשבת בבית, להאזין בפעם הלא יודע כמה לאלבום המוכר, שכבר קראתי עליו והסקתי לגביו את המסקנות שלי מזמן.

אבל המשבר הכלכלי לא מאפשר ללכת למופעים רבים, לפחות לי, מה שמחזיר אותי לאוסף האלבומים, והנה אלבום שחוגג השנה 50 שנה ליציאתו, מאז אוגוסט 1959, תירוץ טוב לכתוב על משהו. קיינד אוב בלו הוא האלבום שנכתבו עליו אולי הכי הרבה דברים מבין אלבומי הג'אז המודרני, לפחות בשנים האחרונות. מה שפחות כיסו זה את התהליך הרעיוני והמוזיקלי של מיילס דייויס, וכיצד הוא מומש לבסוף, ועל זה אני אתמקד. להמשיך לקרוא Kind of Blue