בלוג בנושאים שונים, מסביב למוזיקה, אמנות, וטעם
חובבי החיפושיות תתעוררו! אפשר להאזין באתר http://www.thebeatles.com/hearlove/index.php לאלבום כולו. אפשר להיות בין הראשונים שמאזינים לאלבום הזה של הביטלס. מדובר בעיקר בהקלטות חלופיות לשירים המפורסמים שלהם ושירים שעובדו קצת באופן שונה או נערכו באופן שונה, אבל זה עדיין הביטלס.
מעין נקודת מבט טיפה שונה שלהם (ושל המפיק מרטין כמובן…) עצמם על המוזיקה של עצמם.
נגן הבלוז רוברט לוקווד ג'וניור (Robert Lockwood Jr.), מאחרוני אגדות הבלוז של הדלתא ושיקגו, הלך לעולמו. למרות היותו בן 91, הרי שהשבץ בו לקה הפתיע מאוד את עולם הבלוז, לוקווד היה ידוע בבריאותו הטובה ואורח החיים שלו היה בניגוד לסטיגמה של אנשי הבלוז, בריא. כתוצאה מכך היה בכושר נגינה גבוה ממש עד ליום שבו קיבל את השבץ, ב-3 בנובמבר 2006, מאז גופו נאבק בשבץ במשך 20 יום עד שהוכרע. לוקווד אף טען לפני כשנה כי הוא בכושר הטוב ביותר שבו היה בחייו, הוא הנהיג הרכב פעיל עד ליום מותו בראשותו ופרט לנגינה והובלת ההרכב הוא ניגן גם קיטעי סולו אקוסטיים. אנשי הבלוז בקליבלנד, מקום מגוריו בעשרים שנים האחרונות, בשיקגו, מקום בו היה פעיל שנים ארוכות לפני כן, ובדלתא של המיסיסיפי, שם החל את הקריירה שלו, נזעקו מהמוות המפתיע וכל חובב בלוז מרכין ראשו לאור פטירתו המותירה חלל ריק.
לוקווד נולד ב-1915 בארקנסס שבדרום ארה"ב. בגיל צעיר פגש את רוברט ג'ונסון האגדי (Robert Johnson), אותו זמר מפורסם שלפי האגדה מכר את נפשו לשטן בעבור כישורי נגינה יוצאי דופן. ג'ונסון היה נשוי לאמא של לוקווד, למרות שפער הגילאים ביניהם היה ארבע שנים בלבד, והשניים התיידדו. לוקווד הוא היחיד שלמד באופן ישיר מרוברט ג'ונסון את רזי הנגינה הבסיסיים. לאחר הירצחו של ג'ונסון ב 1938 נהג לוקווד להסתובב עם Sonny Boy Williamson השני, נגן המפוחית המפורסם מהדלתא. כשסוני בוי הגיע להלנה, ארקנסס שם שידר בתחנת הרדיו המפורסמת לוקווד נהג להתלוות אליו. ב-1941 חברת בלובירד, החברה הגדולה והמצליחה ביותר של הבלוז העירוני בשיקגו באותה תקופה גילתה אותו והוא הקליט עבורם 4 שירים, שניים הפכו לקלאסיקות : Little Boy Blue לצד Take A Little Walk With Me, קלאסיקות שהפכו להשראה עבור רבים בשיקגו ובדלתא. היתה זו התקופה שבה נגני בלוז מהדלתא החלו להצפין לכיוון שיקגו, ולוקווד היה אחד מהם והשתתף בגיבוש האגדי של השיקגו בלוז המתחדש של החל מסוף שנות הארבעים, לצד נגנים כ Muddy Waters, Little Walter, Sonny Boy Williamson II ואחרים.
לוקווד היה לאחד הנגנים המשפיעים ביותר על שיקגו, מוזיקאי של מוזיקאים. העבודה שלו בליווי אחרים היא קלאסיקה בפני עצמה, ההקלטות עם Otis Spann, סוני בוי וויליאמסון, ליטל וולטר, Big Walter ואחרים היא ההוכחה לחשיבותו הגדולה בעיצוב השיקגו בלוז. בנוסף, יחד עם חברו Johnny Shines נשאו השניים את דגל הדלתא בלוז במשך שנים ארוכות, ולא מרצונם השניים נשאו את המוזיקה של רוברט ג'ונסון אותה ייצגו עבור העולם כשני נציגים אותנטיים, שיינס שהיה בן לוויה של ג'ונסון ולוקווד שלמד ממנו באופן אישי, המוזיקה שלהם היתה מתוחכמת וחדשנית בדיוק כמו של ג'ונסון.
למרות היותו ברגעים היסטוריים אלו, לא זכה למעמד של כוכב מחוץ לעולם הבלוז, לא ברמות של האחרים עקב שיכולת השירה שלו היתה פחות חזקה מיכולת הנגינה. במידה מסויימת היה בצילם של אחרים למרות שהתרומה שלו היתה לא פחותה ואף גדולה יותר מהם, לוקווד המשיך לנגן ולהתפתח במשך השנים ופנה לכיוונים רבים מעבר לבלוז, השתמש בגיטרה חשמלית בת 12 מיתרים לצד גיטרות אקוסטיות ואולי אם היה בעל קול חזק יותר ייתכן והיה מצליח למשוך את הבלוז יותר לכיוונים אלו.
עם מותו יהיה קשה יותר בעתיד להבין את הבלוז של הדלתא ושל שיקגו. לוקווד היה עד למותו דוגמא חיה.
קריסי היינד מה פריטנדרס היא מהללו שאני מגדיר כפופ-איכותי (וכמה מהסגנון הוזכרו פה). זה הזמן להגדיר את הסגנון הזה, פופ איכותי בעיני הוא לא רק משהו שקולע למכנה משותף גדול ככל האפשר אלא מבקש גם להכניס גם ערך מוסף. זה לא מדע מדוייק אבל אמנים כמו קריסי היינד, ואלביס קוסטלו בעיני משתייכים לסגנון הזה.
אז מה מעניין בראיון עם קריסי היינד? היינד היא צמחונית, וברגע שמצאתי ראיון אנטרנטי של אתר פעיל למען זכויות בעלי חיים מייד הסתקרנתי כי אני לא כל כך אוהב בשר ואוכל ממנו לא יותר מפעמיים בשבוע, פשוט לא טעים כל כך. תמיד מעניין לשמוע דעות לכאן ולכאן אני לא אכתוב את כל מה שהיא אמרה שם כמובן אלא רק בשביל המוטיבציה כמה דברים מעניינים. קריסי נגד הרעיון שאנשים יזונו עצמם בבעלי חיים. לדעתה אם אדם מגדל בצורה מכובדת את החיה , הוא רשאי לשאוב ממנה חלב כעסקת חליפין הגונה, אבל זה לא מוסרי לאכול את החיה. לאדם אסור בכלל להרוג חיה, אלא אם כן הוא במצב שהיא רודפת אותו ואז כמובן צריך לדון במקרה לגופו האם ההרג היה הכרחי. ומה קריסי אוכלת? כל מה שלא בורח ממנה! היא הפסיקה ללבוש בגדים מעורות של בעלי חיים אבל זה לא אומר שהיא נפטרה לחלוטין מאוסף המגפיים מעורות בעלי חיים שיש לה, היא פשוט לא משתמשת בזה.
זמרת האר-אנ-בי רות בראון הלכה לעולמה בגיל 78 וזה הזמן לסקור את פועלה בקצרה. נולדה ב 1928 בוירגיניה, ובגיל צעיר בחרה במוזיקה כקריירה. ראשית בלהקות ג'אז וג'אמפ בלוז של התקופה, להקות של אדי קונדון ולאקי מילינדר, שהתאימו לרקע הג'אזי ממנו הגיעה, אבל בתחילת שנות החמישים שינתה כיוון לצליל החדש שהתרקם באר-אנ-בי של שנות החמישים. במשחק החדש של האר-אנ-בי בראון היתה למלכה אמיתית ואף כונתה "מלכת האר-אנ-בי" תודות לשרשרת של להיטים עבור חברת אטלנטיק שהפכה את טלנטיק לאחת המובילות בתחום. באמצע שנות החמישים שינתה שוב כיוון, ופנתה לכיוון הרוקנרול החדש שהחל לצוץ ושפנה לקהל לבן. בתחילת שנות השישים דעכה הקריירה שלה כאשר הרוקנרול הישן החל לדעוך ובמקומו החלו צלילי הסול והרוק החדש לצוץ.
בשנות השבעים בראון הגיע לכותרות כאשר מאבק שלה על תמלוגים מול חברת אטלנטיק, מאבק משפטי ארוך ומייגע שנמשך 11 שנים לתוך שנות השמונים, הסתיים בהקמת ארגון אמני האר-אנ-בי שתפקידו לשמור על זכויות אמני האר-אנ-בי למול הטייקונים הגדולים השואפים להשתמש בהם ולזרוק אותם, ובראון בזכות הסבלנות שלה וההתמדה וההקרבה שלה במאבק המייגע הצליחה להביא לתודעה את מאבקה ובכך פתחה את הדלתות להקמת הארגון במו ידיה עצמה.
באותה תקופה בראון החלה לחזור לשורשי האר-אנ-בי שלה , שיתפה פעולה עם אמנים מתחום הבלוז וחזרה לתודעה של עולם המוזיקה הפעם כאמנית בלוז. בשנות התשעים החלה לזכות בהכרה על פועלה נכנסה לרשימת היכל התהילה של הרוקנרול, זכתה בגראמי ובמספר פרסי הוקרה קטנים יותר.
בשנות השישים להקת האבנים המתגלגלות (The Rolling Stones) היתה לאגדה. החל משנת 1964 עת פרצה לתודעה של מליוני חובבי מוזיקת הרוק, ה-מוזיקה של התקופה, ועד ימינו האבנים המתגלגלות זהו שם נרדף לרוקנרול. באמצע שנות השישים ניטש מעין מאבק להיטים בין האבנים לבין החיפושיות (The Beatles) כאשר החיפושיות שהיו מעט יותר פופולאריים ייצגו את הילדים הטובים, ואילו האבנים ייצגו את הילדים הרעים של המוזיקה של התקופה.
הלהקות ייצגו רפרטואר שונה אך עם מוטיב מרכזי משותף בתחילה, הרוקנרול של אמנים כ Chuck Berry ודומיו היה משותף לשתי הלהקות כהשפעה ראשונית. ככל שהשנים חלפו נטשו בהדרגה שתי הלהקות את הרוקנרול הישן ופנו לכיוונים שונים לחלוטין, אך התחרות הסמויה נותרה במידה רבה חלק מהעניין של התקופה. לקראת סוף שנות השישים עברו שתי הלהקות משברים, החיפושיות לבסוף התפרקו, האבנים עברו משבר כאשר גופתו של מייסד הלהקה בראיין ג'ונס (Brian Jones), נמצאה בבריכה הפרטית של ג'ונס בחווילתו, וזאת זמן לא רב לאחר שפוטר מן הלהקה.
חברי הלהקה טענו כי ג'ונס אינו מתאים עוד לכיוון של הלהקה, שהוא סובל מהתמכרות קשה לסמים ועוד טענות מהן נגזרה ההחלטה להפרד ממנו. במשך השנים האבנים המשיכו להיות להקה מגובשת והם פעילים אפילו בימינו, אלא שהמסתורין סביב מותו של ג'ונס נותר רב גם כיום. במשך השנים אוהדיו של ג'ונס הכחישו את האפשרות שהוא מת כתוצאה מתאונה כנגד הסברה היתה שהיה שיכור ומסומם ופשוט טבע, הם ממשיכים וטוענים כי מצאו ראיות לכך שג'ונס לא שתה כמות אלכוהול גדולה ושלא היה מסומם בעת שטבע. חלק מהמסתורין נובע ממסיבה פרועה שהיתה בביתו של ג'ונס שבסיומה או במהלכה ככל הנראה הוא מת. בין השאר אוהדי ג'ונס מדברים על רצח, וכאשר מדברים על אירוע שאירע לפני כמעט ארבעים שנים, למרות שלנו זה נראה רחוק, לאוהדי ג'ונס זה נראה כאילו זה רק היה אתמול, והם ממשיכים לחקור ולהתעניין באירועים שקדמו למוות המיסתורי. לפני כשנה ייצא הסרט "Stoned" שדן בנושא בראיין ג'ונס והתקופה ואולי במידה מסויימת מעניק לכוכב הרוק הזה קצת חסד היסטורי.