[סדרה של כתבות הנוגעות במוזיקת בלוז , בעיקר אוסף דברים שלא ניתן לקרוא עליהם במקום אחר.]
המאה ה-19 הייתה בסימן שינויים חברתיים כלכליים תרבותיים טכנולוגיים ואחרים, למשל טכנולוגיות של העברת מידע חדשניים, טלגרף, טלפון ואחרים שאפשרו תרבות פרסום ועיתונות שיכולים בזמן אמת להעביר מידע בתפוצה רחבה לראשונה. לעומת החדשנות הזו- דרום ארה"ב היה עדיין בהיסט לאחור, עידן של חקלאות ושל עבדות כשבצפון הסתיימה העבדות כבר בתחילת המאה ה-19, בדרום הפיתוי להשתמש בעבדים כידיים חקלאיות היה רב: עבד הוא רכוש בעליו, עובד הוא שכיר. הבדל בעלות , בשעות העבודה וכדומה ברור, עלות נמוכה לעבד ותפוקה גבוהה יותר.
ההתנגשות בין עבדות לבין התנגדות לעבדות הלכה והתרחבה במשך השנים שעד למלחמת האזרחים. בשביל לתחזק את העבדות, לא הספיק רק החוק הקיים, אלא, האליטה השלטת תחזקה את התודעה של עולם העבדות על בסיס יומיומי. התקשורת, בתי המשפט, וכמובן, כל סוגי האמנות והתרבות כולם גויסו , כאשר המטרה כמובן להציג את העבדות כאידיליה מושלמת עבור השחורים.
נוצר מכלול תרבותי אמנותי שהתגבש לכדי תאטרון ה-"minstrel shows", מחרוזת של מופעים שונים ומשונים עם מסרים של גזענות , דעות קדומות ונימוקים להצדקת העבדות.
ה"קרם של הקרם", המקום שממנו הגיעה ההשראה גם לדברים האחרים באותם מופעים מינסטרלים היה שילוב מתחום התאטרון והמוזיקה.
המוננח הראשון שצריך להבין בנושא: "בלאקפייס"-פנים שחורות. זהו סוג תאטרון מתחום הליצנות. השחקנים שהיו ממוצא אירופאי ולא אפריקני צבעו פניהם באיפור שחור. האיפור כשלעצמו היה סוג של אמנות. ומכאן השם: "פנים שחורות".
בעוד במופעי הליצנות הרגילים ה"קנבס" של הליצן הוא צביעת פני הליצן בצבע הלבן, בתאטרון ה"בלאקפייס" נצבעו תחילה הפנים של השחקנים כ"קנבס" שחור. ולאחר מכן, התמקדו המאפרים ביצירת תווי פנים של שחורים, בדר"כ בהגחכה והגזמה, שפתיים עבותות, אוזניים בעלי בולטות מצחיקה, עיניים היוצאות מחוריהן, ועוד ועוד, כל מה שיכלו להעלות על הדעת, והם יכלו הרבה. כל זאת , בשביל לייצר ארשת ליצנית ולעגנית במיוחד, לא רק לליצן עצמו , כי אם לקהילה השחורה כולה. ליצנות גזענית זו הייתה למאוד פופולרית. מינסטרל שואו או מחרוזת של מינסטרלסי שכאלו היו מושכי קהל במשך תקופה ארוכה מאוד והיו עיקר תעשיית התרבות הפופולרית בארה"ב, מדרומה ועד צפונה.
אך זה לא נגמר על במת התאטרון. בתרבות הכתובה, הספרות, והעיתונות היומית , ניתן היה לקרוא באופן מוטה וברור על השחורים, כתבות המציגות אותם באופן שלילי נבחרו בקפידה על ידי העורכים, קריקטורות המציגות אותם באופן שלילי ויוצרות דעות קדומות הוצגו באופן קבוע , בולט וצבעוני. הדמויות של הבמה של התאטרון הפכו בקריקטורות אפילו ליותר בולטות במאפייניהם השליליים ביד אמן, עיטרו את שלטי החוצות והתקשורת בכל מקום.
התרבות הזו הלכה והוסיפה עוד דברים, באופן שיטתי. בתחום הריקוד והמחול נבחרו לא מעט אלמנטים להציג את השחורים באור שלילי, אחת הדוגמאות היא הcakewalk, שהוצג בתרבות כסוג של תחרות ריקודים בין השחורים, המנצח זוכה בעוגה. ומה התחרות? מי מבין השחורים מחקה את תנועת הלבנים בצורה ריקודית טוב יותר. השופטים היו כמובן בעלי האדמות, שהיו מעניקים את העוגה כפרס למנצח.
בתרבות דאז הוצגה תחרות זו כמשהו אותנטי , פולקלור דרומי. זה די דומה להיום מה שנקרא "ריאליטי". זה נראה הגיוני לאדם מבחוץ להניח שהכול אותנטי למרות שזה מבוים , תכנית טלוויזיה המתחזה לתחרות הוגנת. ההבנה של הציבור מכך הייתה ששיא היום של העבד השחור הוא בערב, עת בעלי האדמות יושבים והעבדים מתחרים והמנצח מקבל עוגה. זה נשמע אפילו הוגן ומעניין כי העבד רוצה לחקות את אדוניו ולזכות בפרס, משמע- יש לו חיי חברה ותרבות.
Cakwalk (1903)
תרבות ה"קייקווק" היתה כל כך חזקה ופופולרית, שמלחינים רבים ומהמיטב שבהם עסקו בכתיבת לחנים עם סינקופות קופצניות ל"ריקוד העוגה", כאלו שיגרמו לרוקדים לעשות תנועות יותר מגוחכות.
דוגמה נוספת להלעגת התרבות של השחורים היתה האבטיחים. האבטיחים היו מקור לצחוק וללעג על השחורים. הכיצד? בתרבות הפופולרית תוארו השחורים כקלי דעת האוהבים לבלות באכילת אבטיחים. זה אולי לא כל כך ברור. אבל אפשר למשל לחשוב על ימינו כאשר הקולנוע האמריקאי מציג תמיד את השוטרים ככאלו שאוכלים כל היום סופגניות דונטס.
כמובן שהמטרה היא להציג את השוטרים בצורה מגוחכת. בדרך כלל יציגו שוטר שלומיאל הנכנס למקום שאוכלים דונטס בה בשעה שפושעים משתוללים ברחובות. הרעיונות מאחורי הדבקת האבטיחים לשחורים היה דומה, להציג את העבד הנהנתן הרוצה לחגוג באכילת אבטיחים במקום לעשות את עבודתו, לעשות "מסיבת אבטיחים". למה? כי הוא שחור, ושחורים אוהבים אבטיחים. לכן גם טוב לשחורים להיות עבדים. זהו סוג המסרים פחות או יותר שהועברו באמצעים האמנותיים של המינסטרלסי.
ומה זה בעצם המקור או המרכז של המינסטרלסי? מקור השם מינסטרל במקור היה מוזיקאי או זמר, אך הוא הפך להיות שם נרדף לשחקני תיאטרון הבלאקפייס. וזו היתה אולי הליבה החשובה של עולם המינסטרלסי. בעוד ברור שהמטרות של עולם זה הם לייצר ולתחזק את הדעות הקדומות המסייעות בתורן לשמור על התודעה הרצויה בקרב האנשים השונים שתאפשר את המעמדות של עולם העבדות, הרי שתאטרון המנסטרלסי היה צריך להתמודד עם הבעיה היחידה בעולם האמנות והתרבות שעליה לא הייתה לו שליטה: המוזיקה.
המשך בחלק השני