כשמדברים על באס צריך לדבר קודם כל על רון קרטר. היו באסיסטים משובחים לאורך השנים בג'אז, אבל קרטר הוא אחד הבודדים שהיו במרכז העניינים בשנות השישים בלהקה של מיילס דייויס, והמשיכו לאחר מכן לפתח את הג'אז. קרטר נתגלה כמוכשר כבר בעבודות שלו עם גיל וביל אוונס ועם אריק דולפי. אפשר לומר שגם ללא העבודה עם מיילס דייויס בשנים 1963-1968 הוא כבר היה קונה את מקומו כאחד הגדולים, אבל היתה זו העבודה עם מיילס שהיתה כה חשובה:
השנים האחרונות לפני שמיילס דייויס פנה לכיוונים אחרים של פיוז'ן ונטש את הג'אז המסורתי הם בעיני חלק ממומחי הג'אז השנים האחרונות של התפתחות הג'אז המסורתי: הביבופ ונגזרותיו שהיו הבסיס של הג'אז במשך 25 שנים, ננטשו ע"י רוב מובילי הלהקות הגדולות של שנות השישים: קולטריין שנטש ב-1965, מיילס דייויס ב-1968, סוני רולינס שיצא להפסקה נוספת ממש באותו הזמן. אלו היו הסולנים המובילים של הפוסט-בופ המודרני של שנות השישים ועם נטישתם, ומעבר מיילס לנגינת פיוז'ן, נותר הסגנון די נטוש.
אלא שמאחורי הקלעים היו הללו שהמשיכו לתחזק את הסגנון. רון קרטר היה הבאסיסט הבולט בשנות השישים. קרטר לא בחל בלימודי תיאוריה לצד הפרקטיקה שלו, והוא בוגר המכללה של ניו-יורק במוזיקה, ומרצה וחבר בסגל האקדמי. המקצוענות והעקביות הן תכונות שבולטות, ולכן לא מפליא שיש לו יכולת כתיבה ויצירה לצד היכולת הטכנית שלו כבאסיסט, וכמובן שהיכולת שלו כמנהיג אחת הלהקות המוערכות ביותר במשך השנים. כשמדברים על ג'אז בימינו המתחבר למסורת, למקצוענות ולקידמה קרטר הוא אחד הדברים הראשונים שעולים בראש. בחמש עשרה השנים האחרונות הוא פורה במיוחד, מידי שנה-שנתיים הוא יוצא באלבום חדש.