חודש: ספטמבר 2006

כשמדברים על באס צריך לדבר קודם כל על רון קרטר. היו באסיסטים משובחים לאורך השנים בג'אז, אבל קרטר הוא אחד הבודדים שהיו במרכז העניינים בשנות השישים בלהקה של מיילס דייויס, והמשיכו לאחר מכן לפתח את הג'אז. קרטר נתגלה כמוכשר כבר בעבודות שלו עם גיל וביל אוונס ועם אריק דולפי. אפשר לומר שגם ללא העבודה עם מיילס דייויס בשנים 1963-1968 הוא כבר היה קונה את מקומו כאחד הגדולים, אבל היתה זו העבודה עם מיילס שהיתה כה חשובה:

השנים האחרונות לפני שמיילס דייויס פנה לכיוונים אחרים של פיוז'ן ונטש את הג'אז המסורתי הם בעיני חלק ממומחי הג'אז השנים האחרונות של התפתחות הג'אז המסורתי: הביבופ ונגזרותיו שהיו הבסיס של הג'אז במשך 25 שנים, ננטשו ע"י רוב מובילי הלהקות הגדולות של שנות השישים: קולטריין שנטש ב-1965, מיילס דייויס ב-1968, סוני רולינס שיצא להפסקה נוספת ממש באותו הזמן. אלו היו הסולנים המובילים של הפוסט-בופ המודרני של שנות השישים ועם נטישתם, ומעבר מיילס לנגינת פיוז'ן, נותר הסגנון די נטוש.

אלא שמאחורי הקלעים היו הללו שהמשיכו לתחזק את הסגנון. רון קרטר היה הבאסיסט הבולט בשנות השישים. קרטר לא בחל בלימודי תיאוריה לצד הפרקטיקה שלו, והוא בוגר המכללה של ניו-יורק במוזיקה, ומרצה וחבר בסגל האקדמי. המקצוענות והעקביות הן תכונות שבולטות, ולכן לא מפליא שיש לו יכולת כתיבה ויצירה לצד היכולת הטכנית שלו כבאסיסט, וכמובן שהיכולת שלו כמנהיג אחת הלהקות המוערכות ביותר במשך השנים. כשמדברים על ג'אז בימינו המתחבר למסורת, למקצוענות ולקידמה קרטר הוא אחד הדברים הראשונים שעולים בראש. בחמש עשרה השנים האחרונות הוא פורה במיוחד, מידי שנה-שנתיים הוא יוצא באלבום חדש.

Helen Humes עברה קריירה מהמרתקות ביותר. יומס נולדה ב-1913 ובהיותה בגיל 14 בלבד, הקליטה לראשונה. נגן הבלוז Sylvester Weaver היה זה שגילה אותה, אבל היא דווקא הקליטה עם הגיטריסט Lonnie Johnson לראשונה, ורק לאחר מכן שיתפה פעולה בהקלטות עם וויבר. הקלטות אלו היו מעניינות ביותר, לא רק בגלל האיכות של וויבר ושל יומס אלא גם בשל הליריקה הנועזת של השירים, כמו השיר Garlic Blues. אמא של יומס היתה בגישה שמרנית יותר למול הנועזות של הנערה הצעירה, ואסרה עליה להמשיך בקריירה.

לאחר עשור שבו היתה מנועה מלהשתתף בלהקות כמוזיקאית, הוזמנה יומס להחליף את בילי הולידיי בלהקתו של קאונט בייסי לאחר שג'ון המונד גילה אותה מחדש לצורך קונצרט הספיריטואלס טו סווינג שלו. יומס נכנסה מהר לעניינים, ובין השנים 1938 ועד 1941 היתה הזמרת הראשית של הלהקה הפופולרית הזו, ושיתפה פעולה עם כמה וכמה מהאגדות הגדולות של התקופה. לאחר מכן עזבה את בייסי והיא המשיכה להיות פעילה מאוד עד 1952,להקות כגון להקתו של דקסטר גורדון או בק קלייטון, בני קרטר ורוי מילטון וכמובן ביל דוגט אירחו את יומס כזמרת ראשית. היא שיתפה פעולה עם רד נורבו. יומס גם השתתפה בשנות השישים בפסטיבלי פולק-בלוז. בשנות השבעים די נעלמה עד למותה ב 1981.

Henry Townsend היה עד לפני ימים ספורים ככל הנראה הבלוזיסט החי האחרון שהקליט בשנות העשרים, בשנת 1929 הוא הקליט את הקלטות הבלוז הראשונות שלו והוא בן 19 שנים בלבד. בשנות השלושים הוא שיתף פעולה עם אמנים רבים, כגון Walter Davis, Roosevelt Sykes, John Lee Sonny Boy Williamson, Big Joe Williams,Robert Nighthawk ,Peetie Wheetstraw ואחרים, היו אלו האמנים המצליחים ביותר של התקופה וטאונסנד נכח ברגעים הללו איתם בהקלטות.

טאונסנד נולד במיסיסיפי ב-1909 אבל היגר בגיל צעיר מאוד לסיינט לואיס. כבר כנער הצטרף לסצנת הבלוז המקומית שהיתה לאחת הרתקות ביותר, הוא שאף לחקות את הנגן המפורסם של העיר Lonnie Johnson בתחילה אבל פיתח לעצמו סגנון ייחודי שונה לחלוטין מהאחרים בשלב מוקדם. ההקלטות הראשונות שלו הן ראשית סגנון הבוגי לגיטרה, אותו סגנון שג'ון לי הוקר הפך לפופולארי כל כך שנים לאחר ההקלטה של 1929 של Henry's Worried Blues. לקראת סוף שנות השלושים טאונסנד כבר היה פחות פעיל באולפני ההקלטות אליהן חזר שוב בשנת 1961.

ההתענינות בטאונסהד כמו נגני בלוז ותיקים אחרים היתה רבה, בייחוד משום שבהיותו קרוב לכמה וכמה מהדמויות החשובות שלא זכו להקליט הרבה, היה לו הרבה מידע עליהם כולל כיצד נגנו. למעשה Cairo Blues במקור של Henry Spaulding היה אחד הדברים שביקשו מטאונסנד שוב ושוב לנגן. טאונסנד היה מקור בלתי נדלה לפרטים על אגדות כמו סוני בוי ויליאמסון הראשון שנרצח ב-1948, וטאונסנד הקליט איתו בשנות השלושים, או למשל רוברט ג'ונסון שטאונסנד סיפר על המפגש ביניהם, וכמובן חברי הסצנה מסיינט-לואיס. טאונסנד המשיך להקליט בשנות השבעים השמונים התשעים ואף הוציא אלבומים חדשים במאה ה-21, כמעט בכל עשור של חייו ייצא לו להקליט, די הרבה עבור מי שחי 96 שנים. אחת הבעיות היתה ההכרה שלא תמיד זכה לה.

במשך השנים קרו מספר פעמים מקרים בהם או ששיר שביצע ייצא עם שם של מישהו אחר (למשל על השם של נגן אחר, Henry Thomas שהגיע בכלל מטקסס וניגן בסגנון שונה) או שלא זכה להכרה על שירים בהם השתתף ואפילו כאלו שהוא כתב! במשך הזמן הוא זכה למעט מאוד הכרה יחסית לפועלו ותמיד היה צנוע, לא ביקש כל הכרה מעולם. והנה הוא נבחר כמו שרואים בתמונה להיות אחד מהשישה שיצויינו בטקס יוקרתי כאמנים הראשונים של היכל התהילה של גרפטון, ויסקונסין, אותם אולפנים אגדיים בהם עברו מגדולי הבלוזיסטים. דווקא ליום הטקס הוא לא יכל להגיע עקב מצבו הבריאותי, במקומו הגיעו נציגים מטעמו כולל בנו שקיבלו עבורו את אותות ההוקרה ונסעו לבקרו על מיתת חוליו, הוא נפטר שעות אחדות לאחר שהראו לו את הכבוד לו זכה. סוף סוף ולאחר 96 שנים זכה הנרי טאונסנד לקבל את שהיה ראוי לו שנים ארוכות, את המקום בין הללו שתרמו רבות לבלוז ולאיך שהוא התבצע ועוצב.

ההיסטוריה לעיתים חוזרת על עצמה. ג'ימי וואהן הוא האח של. לו-אן בארטון היא מנהיגת הלהקה שלפני הפריצה של. מי שחסר להשלים את התמונה הוא סטיבי ריי וואהן, נגן הגיטרה שבשנות השמונים פרץ בצורה מרשימה והצליח להותיר חותם עמוק. ברטון הנהיגה להקה, אליה הצטרף נגן צעיר ומוכשר בשם סטיבי ריי וואהן. לאחר שעזבה, הנהיג סטיבי את הלהקה עד למותו בטרם עת. והרי: אחיו ג'ימי ובארטון משתפים פעולה כפי שאפשר לראות.

בהופעה משותפת עם אורחים בעלי שם בתחום מראים השניים ניצוצות של מה שעשוי להיות אלבום משותף. במשך השנים השניים כל אחד בנפרד עשו דברים רבים, פנו לכיוונים מוזיקליים שונים, וכעת ברגע של נוסטלגיה נרקם שיתוף פעולה שכזה. סטיבי ריי וואהן עצמו גם כן שיתף פעולה, בעיקר זכור שיתוף הפעולה שלו עם אלברט קינג שהוליד אלבום משותף בסופו של דבר. לכל אורך הדרך ראה בעצמו סטיבי ריי וואהן בלוזיסט, זו היתה התפיסה שלו והוא אכן נכנס להיכל התהילה של הבלוז.

המיסיסיפי שייקס היו הלהקה הפופולארית ביותר של הדלתא בלוז בשנות השלושים. הלהקה היתה בנויה על משפחת צ'אטמון, משפחה עניפה ומעורבת. בראש הלהקה עמד דווקא האח המאומץ, וולטר וינסון, הרבה בזכות יכולת השירה שלו וכתיבת השירים שלו. הבסיס של הלהקה כלל מלבד וינסון גם את לוני צ'אטמון, האח הבכור וכנר מוכשר, ובבסיסה הלהקה כללה את וינסון בגיטרה ולוני צ'אטמון בכינור. חבר לא קבוע אבל שהשתתף רבות בפעילות הלהקה היה הגיטריסט הוירטואוז בו קארטר, שלעת מצוא הפליא לנגן גם בכינור, שהיה האח השני אחרי לוני, ושינה שמו מצ'אטמון לקארטר.

לעיתים גם הרכיבו חברי הלהקה הרכבים שונים אליהם הצטרפו נגנים כמנדולניסט צ'ארלי מקוי. בנוסף וינסון וקארטר נגנו גם לבד כשהם מלווים את השירה בגיטרה. האח הצעיר יותר, סאם צ'אטמון גם הוא לעיתים הצטרף ללהקה אם כי לעיתים נדירות באופן יחסי. האחים שלו חשבו שהוא לא מספיק טוב בשביל להיות נגן קבוע וחששו שיוריד את הרמה. סאם התחבר במשך השנים למוזיקה שלאו דווקא היתה מושפעת ממה שאחיו המפורסמים עשו, הסגנון שפיתח היה דומה לעיתים יותר לנגנים כמו טומי ג'ונסון, כמו שאפשר לראות בקליפ הנ"ל. סאם הפך אם כן החל משנות השישים להיות אחד האמנים שהיוו עדות חשובה ביותר למה שהיה הדלתא בלוז. הוא לא התפרסם באותה הרמה שהתפרסמו נגני דלתא בלוז שהתגלו גם הם החל משנות השישים, אבל עדיין היווה עדות למה שהיה הדלתא בלוז, עדות חיה שהיוותה השראה לרבים שרצו להמשיך את המסורת. עד למותו ב-1983 הספיק צ'אטמון להוות מסמך מרתק שמעיד על הסגנון.

טומי ג'ונסון היה מוזיקאי מרכזי בעיצוב הדלתא בלוז, למעט צ'ארלי פאטון לא היה מישהו חשוב יותר בעיצוב הדלתא בלוז. עוד אחד ששרד בשנות השישים היה יוסטון סטאקהאוז. סטאקהאוז למד נגינה ישירות מטומי ג'ונסון. כאן הוא מלווה בג'ו ווילי ווילקינס ביצירה של טומי ג'ונסון שהם מכסים.