המיסיסיפי שייקס היו הלהקה הפופולארית ביותר של הדלתא בלוז בשנות השלושים. הלהקה היתה בנויה על משפחת צ'אטמון, משפחה עניפה ומעורבת. בראש הלהקה עמד דווקא האח המאומץ, וולטר וינסון, הרבה בזכות יכולת השירה שלו וכתיבת השירים שלו. הבסיס של הלהקה כלל מלבד וינסון גם את לוני צ'אטמון, האח הבכור וכנר מוכשר, ובבסיסה הלהקה כללה את וינסון בגיטרה ולוני צ'אטמון בכינור. חבר לא קבוע אבל שהשתתף רבות בפעילות הלהקה היה הגיטריסט הוירטואוז בו קארטר, שלעת מצוא הפליא לנגן גם בכינור, שהיה האח השני אחרי לוני, ושינה שמו מצ'אטמון לקארטר.
לעיתים גם הרכיבו חברי הלהקה הרכבים שונים אליהם הצטרפו נגנים כמנדולניסט צ'ארלי מקוי. בנוסף וינסון וקארטר נגנו גם לבד כשהם מלווים את השירה בגיטרה. האח הצעיר יותר, סאם צ'אטמון גם הוא לעיתים הצטרף ללהקה אם כי לעיתים נדירות באופן יחסי. האחים שלו חשבו שהוא לא מספיק טוב בשביל להיות נגן קבוע וחששו שיוריד את הרמה. סאם התחבר במשך השנים למוזיקה שלאו דווקא היתה מושפעת ממה שאחיו המפורסמים עשו, הסגנון שפיתח היה דומה לעיתים יותר לנגנים כמו טומי ג'ונסון, כמו שאפשר לראות בקליפ הנ"ל. סאם הפך אם כן החל משנות השישים להיות אחד האמנים שהיוו עדות חשובה ביותר למה שהיה הדלתא בלוז. הוא לא התפרסם באותה הרמה שהתפרסמו נגני דלתא בלוז שהתגלו גם הם החל משנות השישים, אבל עדיין היווה עדות למה שהיה הדלתא בלוז, עדות חיה שהיוותה השראה לרבים שרצו להמשיך את המסורת. עד למותו ב-1983 הספיק צ'אטמון להוות מסמך מרתק שמעיד על הסגנון.
טומי ג'ונסון היה מוזיקאי מרכזי בעיצוב הדלתא בלוז, למעט צ'ארלי פאטון לא היה מישהו חשוב יותר בעיצוב הדלתא בלוז. עוד אחד ששרד בשנות השישים היה יוסטון סטאקהאוז. סטאקהאוז למד נגינה ישירות מטומי ג'ונסון. כאן הוא מלווה בג'ו ווילי ווילקינס ביצירה של טומי ג'ונסון שהם מכסים.