חודש: אפריל 2007

הג'אז משחר ילדותו הכיל את הרכיב של הנושא/קונספט, רכיב שקבע איזשהו הישג שהמוזיקה המנוגנת קיוותה להשיג. אפשר לראות את זה בדוגמאות רבות: מיילס דייויס למשל ניסה לממש קונספט של שילוב ביבופ עם מוזיקה מודאלית בסוף שנות החמישים באלבום Kind Of Blue. כדוגמא נוספת, ג'לי רול מורטון שניסה להכניס קונספט של מוזיקה לטינית עוד בשנות העשרים במספר קטעים, או למשל מספר לא מבוטל מקרב אנשי הג'אז החופשי, ששאפו לממש קונספט של בידוד האלמנטים האפריקאים בג'אז. כדוגמא נוספת קינג אוליבר, הוא הוליך נושא של חדשנות נושא הסולו, לואיס ארמסטרונג וג'וני דודס היו אף שני סולנים שהוא שילב בהרכב שלו, לבסוף ארמסטרונג הגיע לפסגת מימוש הרעיון הזה של אוליבר. למעשה כל קטע ג'אז איכותי ורציני שאף לאורך כל הסטוריית הג'אז להגיע להישג כלשהו, בין אם זה צליל מסויים, שילוב מסויים של אלמנטים, סווינג חדש ומרענן או כל דבר אחר שהיה בו חדשנות מסוג זה או אחר.

שאלה שפעמים רבות צריכה להשאל היא האם מוזיקאים השיגו את ההישג אליו שאפו. למשל, כשקולטריין הכניס קטע של מקצבים ערביים באלבום A Love Supreme הם הוסיפו אקזוטיקה לקטע עצמו, אבל לא היה בכך הישג מוזיקלי, ולעומת שאר ההישגים של האלבום הנושא הזה מתגמד עד כי נעלם כמעט לחלוטין מההכרה של האלבום של קולטריין. עוד דוגמא, כשמדובר בניסיון לשלב רעיונות ממוזיקה הודית או אפריקנית בשביל ליצור חופש בג'אז החופשי זה נראה לי פעמים רבות כהישג שלא הושג. למשל, אני רואה הישג גדול יותר שנעשה בידי הצמד של שירי הספיריטואלס William & Versey Smith שהקליטו בשנת 1927 4 קטעים, כולם שורשיים מאוד וקשים להאזנה, אבל שני המוזיקאים הנאיביים הללו השיגו יותר ממה שהג'אז החופשי לא השיג בעיני, הם הצליחו לייצר חופש אמיתי עבור התוף, חופש אפריקני וזאת למרות שהסווינג שלהם היה פשוט ביותר , הם הצליחו לבודד את החופש האמיתי של התוף האפריקאי בתוך קונטקסט של מוזיקת בלוז/ספיריטואלס, מוזיקה שיכולה היתה לאורך השנים להוות אתגר למוזיקאי ג'אז לבצע עליה הרחבת בלוז, ולייצר ג'אז נטול מלודיה בלי לפגוע בחופש האלתור הקבוצתי.

להמשיך לקרוא מחשבות על ג'אז, אפריקה וג'אז חופשי

הפעם אני כותב דווקא על ספר שקראתי כבר לפני למעלה משנה ונזכרתי בו שוב לאחרונה. הספר הוא רב-מכר שנכתב ע"י Ellis Cose, כותב אפריקאי-אמריקאי. ראשית ההתעניינות שלי בספר עכב תחושה שהיתה לי שיש בי הערצה לאפריקאים-אמריקאים שעסקו במוזיקה, או יותר נכון, מבין המוזיקאים שאני מאוד אוהב את המוזיקה שלהם, אחוז האפריקאים-אמריקאים הוא עצום, אולי 80 אחוז אם לא יותר בהערכה גסה מהאלבומים שיש לי הם כאלו שבוצעו ע"י אפריקאים-אמריקאים. הסקרנות היתה גדולה לראות מה יש בספר, בייחוד כשהכותרת היא שכזו. הספר הוא חברתי-פוליטי וסוקר את מעמדו ואולי גם מהותו של "האיש השחור באמריקה" כפי שקוז רואה זאת.

הספר שמתחיל בקטע של הערצה עצמית של קוז כלפי עצמו ואחיו השחורים ותכונותיהם הטובות, ממשיך דרך הבעיתיות שתכונות אלו יוצרות, ועובר אט אט לבעיות הקשות שבסופו של דבר האדם השחור נתקל בהן. קוז מגיע מנקודת מבט של איש שחור ש"שיחק אותה", שהצליח, ומנסה להציג את עצמו כדוגמא למה שהאיש השחור באמריקה יכול להגיע. הספר מסתיים בתריסר "דיברות" שקוז מציע או עצות שהוא מייעץ. קוז מלין על כך שהשחורים מממשים את הסטריאוטיפים שלדעתו האדם הלבן ראה בשחורים, כאלו שמונעים מכוח יצרים ותשוקות בלבד, והקשורים לאלימות לעיתים. נתוני הסטטיסטיקה שקוז מציג די מזעזעים, אחוז השחורים שמגיעים לבתי הסוהר או אחוז הנשמטים מבתי הספר הם נתונים שמראים על בעייה עצומה שהשחורים בארה"ב לא מצליחים להתמודד איתה. קוז מציג קו די דומה לכותבים אפריקאים אמריקאים לפניו, השנאה העצמית של שחורים כלפי עצמם, חוסר האמון שלהם בעצמם, הנטייה ללכת אחרי גורמים מפוקפקים ועוד.

הספר בהחלט פתח אותי לקרוא על האפריקאים-אמריקאים, הבעיות שלהם, האינטלקטואלים שלהם, ובמידה מסויימת גורם לי לחשוב שמבוכת האדם השחור באמריקה נובעת בחלקה מכך שהוא מוותר מרצון על כל דבר שיחליש את הגאווה השחורה שלו בפני עצמו ובחברה, והולך לקו די צפוי של מצ'ואיזם, טוסטסטרון, גאוות-טווס, דברים שכאשר מנותבים לכיוון של אומנות או ספורט, שבהם יש מאמן או קהל חיוביים שמושכים את האמן/ספורטאי להגיע להישגים ברי מדידה באופן חיובי, מביאים להישגים יוצאי דופן, וכאשר הם מנותבים לכיוון של הרחוב בו הקהל הוא שלילי ומושך להקצין את הדברים הכי פחות חיוביים שיש, הם מובילים לתוצאות שאנחנו רואים בקליפים של מוזיקת הראפ, מוזיקה אמיתית ואיכותית אמנם, שמסריה משקפים את מצבו החברתי של האדם השחור כפי שהוא.

לסיכום, כמו כל אדם גם האדם השחור באמריקה זקוק לקהל, ולפי הקהל שהוא בוחר שיריע לו, ככה אפשר למצוא את הכיוון אליו יגיע. ומה לגבי תחומים של השכלה גבוהה או תחומים של אנטלקטואליזם? אין שום סיבה לאדם השחור לחשוב שסיכוייו קטנים יותר או גדולים יותר משל אחרים, בהנחה שהוא גודל בסביבה שמטפחת אותו לכיוונים הללו. אם מסתכלים על הסטטיסטיקה האדם השחור חי ביותר סביבות שמעודדות אותו "להצליח" ברחוב, ספורט ואמנות עשויים להוות קרש הצלה לא יותר. הייתי רוצה לראות אמן ראפ שמעודד שחורים בגטאות ללכת לאוניברסיטה מעניין מה יהיה התוצאה של הפופולריות של אמן כזה, כנראה שלא רבה אם עד כה אף אמן ראפ לא עשה זאת. נכון שלשחורים אין יתרון באקדמיה מאחר ועליהם להסתגל למערכת שבאופן מסורתי נבנתה במשך מאות שנים עבור לבנים, ומודדת יכולות ע"פ מודלים שנבנו על לבנים, אבל זו בעייה שעליהם להתמודד איתה, דבר שעד כה לא עשו מספיק, לראיה האחוזים בבתי הכלא ואחוזי הנשירה מבתי הספר.

בתאריכים 7-9.06.07 (יוצא בימי חמישי שישי ושבת) ייערך בקיסריה פסטיבל ג'אז כמיטב המסורת. כותרת הפסטיבל אינה משקרת "ג'אז של פעם במסורת הנגנים הגדולים" כאשר האמנים המופיעים אינם חברה שבאים לשחק משחקים אלא חברה שבאים לעבוד: לנגן ללא הפסקה. מסורת הג'אז ידועה, ניו-אורלינס, דיקסילנד, סווינג אלו מילות מפתח הבאות לתאר בצורות שונות את הג'אז כפי שהופיע במקוריותו ובמלוא הדרו בתחילת המאה העשרים בארצות הברית. זהו פסטיבל שונה במהות התכלית מהפסטיבלים האחרים של הג'אז, אילת, תל-אביב וגבעתיים, לא רק מהסיבה שלא יהיה שם דריסת רגל לשום פיסה פופוליסטית, או חפיפניקיות מסוג זה או אחר, ולא רק מהסיבה שהלהקות שמגיעות מנגנות באנטנסיביות אלא בעיקר מהסיבה שהלהקות הללו מהוות הוכחה להתחדשות של הג'אז. בשנות השמונים סימן את כיוון ההתחדשות המרעננת הזו האמן Wynton Marsalis, ומאז להקות כגון אלו מהוות הוכחה שאפשר לנגן ג'אז במאה העשרים ואחת והג'אז הזה נשמע חדש ומרענן.

Evan Christofer הצעיר בן ה-32 מגיע עם הקלרינט שלו הישר מניו-אורלינס. לאחר שהשתפשף בחוף המערבי הבין שהצליל שלו דווקא מתאים לניו-אורלינס שם קבע את מקום מושבו. ההרכב שהוא יוביל ביום חמישי 7.6.07 לא מתפשר על פחות מאשר לגעת במסורת המפוארת של תור הזהב של הג'אז. Jonn Bunch למשל, אמון על קלידי הפסנתר, נמצא בשטח כבר זמן מה: הוא ניגן עם אמנים כג'ין קרופה, וטוני בנט, או לצד ענק הסווינג בני גודמן כבר בשנות החמישים. Jay Leonhart אוחז בבאס שניגן עם לי קוניץ וגרי מאליגן האגדי, הוא יודע מה זה סווינג ומה זה Cool ומהווה עוד חולייה עתירת נסיון. James Chirilio הגיטריסט הוא חולייה צעירה ומרעננת נוספת, ועל התופים אמון Ed Metz Jr. פחות מבטיח מהאחרים על הנייר אבל מביא הרבה מסורת והרבה עבודה להופעה.

במוצ"ש תגיע Terry Blane זמרת כמיטב המסורת של ענקיות הווקאליסזם של הג'אז. מלווה בלהקה חזקה ואדוקה. Mark Shane הפסנתרן מבסס את הסגנון על ענקי הענקים של פסנתר הג'אז, ג'לי רול מורטון, ארל היינס, ג'יימס פ. ג'ונסון . Allen Vache עם הקלרינט הוא אולי מי שאפנה אליו את מיטב הקשב, לאור האהדה שלי לכלי הזה, הקלרינט הוא כלי עם גוון מיוחד. Phil Flannigan עם הבאס מוסיף עומק רב. האמנים מופיעים לעיתים ביותר ממופע אחד לכן גם הפירוט על המופע הראשון והשני יותר ארוך, חלק מהאמנים של המופע השלישי כבר הוזכרו במופעים הראשונים. הפסטיבל מעורר ציפיות רבות ושלושת הימים כולם הם פסגת האיכות לפחות על הנייר ובהנחה שהקהל יגיע עם אנרגיות להפוך מופע שחייב להיות טוב למופע בלתי נשכח צפוי להיות אחד הפסטיבלים הכי טובים שנראו פה.

המוזיקה של יום הזכרון היא מוזיקה של כיסופים, געגועים, ערגה, אהבה ואחווה. זוהי מוזיקה שמזכירה לנו את הללו שניספו הללו שלא יוכלו עוד לשיר הללו שחייהם נקטפו בטרם עת. הם גיבורי החיל שלנו ולכבודם אנחנו שרים. בלעדיהם לא היה כלום. יותר מכל, זוהי המוזיקה שמזכירה לנו את המציאות הקשה הזאת בה הטובים הוקרבו למען השאר. בעוד התחושות לגבי השכול הן אנדיבידואליות, כל אחד והקרובים לו, כל אחד והעולם הקטן שלו, המוזיקה משפיעה על כולם, כולם שומעים אותה כאחד, המוזיקה מחלחלת לעמקי הנשמה של כל אחד ואחד. באמצעות המוזיקה נכנסת האווירה בה כולנו מרגישים כאחד וחשים אחד בשכול של השני. תחושות קשות אלו הן המעט שאפשר לעשות לזכר הנספים.

אחת השאלות המסקרנות אותי היא מדוע אמנים מסויימים הופכים להיות פופולריים יותר מאחרים. כמובן שיהיו שיטענו כי באמנות הטוב מנצח והרע מפסיד תמיד. גם תחת ההנחה הלא בטוחה הזאת, קשה להסביר דברים. למשל, אמנים שבימי חייהם לא היו פופולריים, והפכו לאחר מכן לכאלו. ולהיפך, אמנים שהיו פופולריים בימיהם ואילו במשך הזמן הפכו להיות לא נחשבים. כלומר, אמנם ההנחה כי הנחשב הוא טוב יותר מהלא נחשב היא נוחה מאוד, אבל גם אם היא נכונה, דבר שאינו מוכח ויש רבים שחושבים שאיננה נכונה, הרי שאינה מסבירה חלק גדול מהדברים שהמוזיקה מספקת לציבור המאזינים. אחד מהדברים הללו הוא התדמית שיש לאמנים. מה חלקה של התדמית והסיפור במידת ההיפתחות שלנו כמאזינים להאזנה לאמנים ולסגנונות? מה החלק שמושך אותנו בכך שאנו קוראים סיפורים ואגדות אודות האמנים והמוזיקה שהם ביצעו, סיפורים שלעיתים ממחישים לנו יותר על האווירה שמסביב למוזיקה מאשר המוזיקה עצמה?

Ken Burns, האיש שעומד מאחורי הסדרה החשובה ביותר בדוקומנטציה של הג'אז כמכלול אחד, נמצא אומר : "Even in areas of music that I wasn't initially too attracted to, I would find that by being attracted to the stories, the music got into my heart…" בתרגום חופשי לעברית "אפילו באיזור מוזיקלי שאני בראשונה לא נמשכתי אליו יותר מידי, הייתי מוצא שע"י היותי נמשך לסיפורים, המוזיקה נכנסה לליבי…". ברנס מניח את האצבע על אחד הדברים שחובבי המוזיקה לא תמיד רוצים להיות מודעים לו, הקשר בין המוזיקה לבין החלק האנושי של הקמתה. עניין הסיפורים והתדמית חוצה את כל סגנונות המוזיקה בהיסטוריה, למעשה את כל הז'אנרים האמנותיים. הסיפור על מוצרט שחתך את כף ידו בשביל שאגודלו יוכל לפרוש יד גדולה יותר על הקלידים, ידוע לאוהדי מוצרט. כך גם הסיפור שמוצרט ניגן אקורד בן 11 תווים, וכשנשאל איך עשה זאת הסביר שהתו ה-11 בוצע באמצעות האף. מרבית אוהדי בטהובן יספרו שבשלב מסויים הוא היה לחרש ועיוור מה שלא הפריע לו לנצח על התזמורת בצורה קצת מעוררת רחמים. סיפורים אלו כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה, הם מספקים למאזיני המוזיקה תדמית מסויימת שהולכת עם האייקון של המוזיקאים הללו לכל מקום. אם כן ברור שנושא התדמית והסיפור של המוזיקה והמוזיקאים אינו חדש, לא הומצא ע"י מדונה בעת לימודי קבלה, או אלביס בעת שהקולונל פרקר הגיש לו את מנת התרופה היומית, ולא ע"י קולטריין בשעה שהמשיך לנגן בהפסקות של ההופעות, או לואיס ארמסטרונג והמאפייה האיטלקית שסחטה אותו.

אלו דברים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה, ואין זה מפליא שספרים רבים נכתבו על האמנים השונים כחלק בלתי נפרד מהמורשת שלהם. וקן ברנס צודק, סיפורים אלו משפיעים על המידה שבה אנו כמאזינים נפתחים למוזיקה, כמובן שאם לא נאהב מוזיקה מסויימת אז לא נאהב אותה ושום סיפור לא יכפר על כך, אבל יכול להיות סגנון מוזיקלי או אמן מסויים או זרם מסויים באמנות כלשהי, שאלמלא הסיפור שריתק אותנו אליו, ולימד אותנו על הרקע, התרבות בת הזמן שבה הוא אירע והדמויות שהרכיבו את התקופה, היינו מדלגים עליו.