מחשבות על ג'אז, אפריקה וג'אז חופשי

הג'אז משחר ילדותו הכיל את הרכיב של הנושא/קונספט, רכיב שקבע איזשהו הישג שהמוזיקה המנוגנת קיוותה להשיג. אפשר לראות את זה בדוגמאות רבות: מיילס דייויס למשל ניסה לממש קונספט של שילוב ביבופ עם מוזיקה מודאלית בסוף שנות החמישים באלבום Kind Of Blue. כדוגמא נוספת, ג'לי רול מורטון שניסה להכניס קונספט של מוזיקה לטינית עוד בשנות העשרים במספר קטעים, או למשל מספר לא מבוטל מקרב אנשי הג'אז החופשי, ששאפו לממש קונספט של בידוד האלמנטים האפריקאים בג'אז. כדוגמא נוספת קינג אוליבר, הוא הוליך נושא של חדשנות נושא הסולו, לואיס ארמסטרונג וג'וני דודס היו אף שני סולנים שהוא שילב בהרכב שלו, לבסוף ארמסטרונג הגיע לפסגת מימוש הרעיון הזה של אוליבר. למעשה כל קטע ג'אז איכותי ורציני שאף לאורך כל הסטוריית הג'אז להגיע להישג כלשהו, בין אם זה צליל מסויים, שילוב מסויים של אלמנטים, סווינג חדש ומרענן או כל דבר אחר שהיה בו חדשנות מסוג זה או אחר.

שאלה שפעמים רבות צריכה להשאל היא האם מוזיקאים השיגו את ההישג אליו שאפו. למשל, כשקולטריין הכניס קטע של מקצבים ערביים באלבום A Love Supreme הם הוסיפו אקזוטיקה לקטע עצמו, אבל לא היה בכך הישג מוזיקלי, ולעומת שאר ההישגים של האלבום הנושא הזה מתגמד עד כי נעלם כמעט לחלוטין מההכרה של האלבום של קולטריין. עוד דוגמא, כשמדובר בניסיון לשלב רעיונות ממוזיקה הודית או אפריקנית בשביל ליצור חופש בג'אז החופשי זה נראה לי פעמים רבות כהישג שלא הושג. למשל, אני רואה הישג גדול יותר שנעשה בידי הצמד של שירי הספיריטואלס William & Versey Smith שהקליטו בשנת 1927 4 קטעים, כולם שורשיים מאוד וקשים להאזנה, אבל שני המוזיקאים הנאיביים הללו השיגו יותר ממה שהג'אז החופשי לא השיג בעיני, הם הצליחו לייצר חופש אמיתי עבור התוף, חופש אפריקני וזאת למרות שהסווינג שלהם היה פשוט ביותר , הם הצליחו לבודד את החופש האמיתי של התוף האפריקאי בתוך קונטקסט של מוזיקת בלוז/ספיריטואלס, מוזיקה שיכולה היתה לאורך השנים להוות אתגר למוזיקאי ג'אז לבצע עליה הרחבת בלוז, ולייצר ג'אז נטול מלודיה בלי לפגוע בחופש האלתור הקבוצתי.

כנ"ל לגבי להקות Jug Bands שורשיות משנות העשרים והשלושים, הללו השיגו הרבה מאוד באמצעות כלי בית פשוטים ויכלו לעבור מצליל אפריקאי למערבי כל אימת שרצו. אפשר לראות את Whistler Jug Band עושים את זה בקטן, נכנסים בסולואים מלאים באלמנטים מבודדים של מוזיקה אפריקאית שמורכבת תחת סווינג בשביל לייצר דימוי של מלודיה – ולא מלודיה אמיתית, מעין אשליה, באמצעות אלמנטים אפריקאים בלבד. אנשי הג'אז החופשי לא הצליחו לתת לי את התחושה הזאת כמו הלהקות הנאיביות הללו, או להקות הג'אג כולל אלו של ג'וני דודס וקלארנס וויליאמס הגיעו להישגים נוספים בתחום. ההישגים של הפרי ג'אז היו שהגיעו למוזיקה מעניינת אבל לא השיגו את הקונספט אליו שאפו בצורה מספקת. היה חסר להם את השמחה והנאיביות שההרכבים השורשיים הישנים הפיקו בטבעיות. זוהי דוגמא לכך שהישג לא הושג, או לפחות לא הגיע לפסגה אליה שאפו.

הרעיונות האפריקאים מראים את הבעיתיות של הג'אז החופשי, ההתפזרות. ההתפזרות הזו גרמה לעיתים חופש יתר, חופש לא אומנותי לעיתים אלא יותר חופש כמו חופש של בורג. סעיף בשקלול הישגי ז'אנר אמנותי הוא בהשפעתו ותרומתו ההיסטורית. ההשפעה והתרומה של הג'אז החופשי היא כזו שממשיכי הדרך מיעטו להתעסק עם קונספטים מורכבים והלכו לדרך חופשייה מג'אז לא אחת. הרכיב השני למדידת ג'אז הוא אלמנט הסווינג: הסווינג בא לתת מענה ומסגרת לאלתור קבוצתי כך שכל נגן יכול לממש את אמנות האלתור באופן מלא. הסווינג הוא בעצם לא רק הקונדקטור בג'אז, הוא פרוטוקול ההתקשרות בין אמן אחד לשני. הקונדקטור אחראי על כולם הוא מעביר להם את ההנחייה הכללית, הסווינג, לא רק שמעביר הנחיות כקונדקטור, הוא גם מאפשר לכל אמן לתקשר עם כל אמן אחר בכל רגע. במוזיקה מאולתרת הסווינג חייב לבוא בצורה זו או אחרת בשביל לממש חופש אלתור קבוצתי מלא. אפשר להשתמש בתחליף, כמו שבמוזיקה קלאסית יש קונדקטור, אפשר גם בג'אז, ואפשר למצוא תחליפים אחרים, למשל אפשר לקחת אמן אחד שיהווה המוביל וכל השאר יהיו המלווים. האמן הזה יקבע את הסווינג בכל רגע, שלא יהיה ידוע לקבוצה. כמובן שככל שהאמנים יכירו אחד את השני יותר טוב פחות תורגש העובדה שרק אמן אחד מאלתר ממש והשאר נגררים, ברגע שהאחרים יכירו את הסווינגים המשתנים של המוביל הם יוכלו לאלתר. דברים כאלו נעשו בג'אז.

בלי לתת מענה לנושא האלתור הקבוצתי ע"י אחת השיטות שהוצעו, או פתרון אחר, נוצר מצב של אלתור אישי ולא קבוצתי. אלתור אישי אומר שמוזיקאי אינו נזקק להאזין לחבריו בשעה שהוא מאלתר, הוא לא זקוק לסווינג או לפרוטוקול התקשרות אחר, כל מה שהוא צריך זה שמה שהוא עושה ומה שהחברים שלו עושים ייצא מוזיקלי איכשהו. מוזיקאים מיומנים שמכירים אחד את השני היטב, באיזשהו מקום הם מודעים לנוכחות ההדדית ואז יש סבירות שיצליחו לייצר מוזיקה כלשהי. הבעייה היא שבלי פרוטוקול התקשרות הקונספטים הם בדר"כ מופשטים לחלוטין ולא יוצאים מושלמים. הפתרונות של הג'אז החופשי לבעיית תחליף הסווינג היו פעמים רבות מאתגרים ומעניינים, אבל לא נוצר מזה שום תאוריה חדשה ושום פריצת דרך ממשית.

הרכיב השלישי הוא הבלוז, הבלוז הוא הסיס של כל נגן. הבלוז מבטא את יכולות הנגן והפוטנציאל שלו, הליקים שהוא יכול לייצר, הלכסיקון המוזיקלי, ביטויים וכדומה, הידע שלו במרווחים קטנים, הסווינגים שהוא יכול לייצר, הצליל שהוא יכול לנפק, יכולות טכניות וכדומה. וחשוב מכל היא היכולת של המוזיקאי לבצע הרחבה של דברים אלו לג'אז כך שלא ישמע כבלוזיסט אלא שאפשר יהיה לראות שהרחיב את עצמו תחת הסווינג והקונספט. דברים אלו בג'אז שהורחבו מהבלוז, גם אם לעיתים בחלק של הבלוז מוזיקאי ג'אז לא תמיד השתמשו במוזיקת הבלוז. מיילס דייויס למשל החליט לבחור בבלוז מסוג חדש, למעשה במוזיקת רוק שתהווה את הרכיב הבלוז של הפיוז'ן, והשאיפה שלו היתה לבנות פרוטוקול התקשרות בין המוזיקאים שבנוי על רעיונות של פ'אנק. באמצעות סווינג מבוסס פ'אנק הוא שאף להרחיב את הרוק כמו שעשו תמיד בהרחבות בלוז רגילות בג'אז לאורך השנים. דג'אנגו ריינהארדט השתמש במוזיקה צוענית בחלק הבלוז וברעיונות צועניים ואירופאים אחרים בשביל הסווינג ויצר מוזיקה חדשה לחלוטין. מי שמבין איך מבלוז לייצר ג'אז יכול להרחיב רעיונות אחרים, תוך שהוא מוצא את הדרך לעשות זאת.

כמו באפיית עוגה, יכול מישהו לקחת כל מיני מרכיבים ולערבב את זה בבלנדר ולהגיד שיש בידיו עוגה למרות שלא אפה שום דבר. סתם זרק סוכריות עם ביצים וקמח וחמאה ושמרים ועוד כל מיני דברים וערבב ביחד. ואז במקום לתת לשמרים להתפיח את העוגה, הוא אופה את העוגה שלו ככה. העוגה תצא מאוד שטוחה. לעומת זאת מישהו אחר פשוט יאפה עוגה שתפחה, כמו שבאמצעות סווינג מתפיחים את הבלוז ואז אופים אותו לקונספט מרתק חדש. לסיכום, הג'אז החופשי סובל מהדרדרות עם השנים ומחוסר הישגיות. הקשר בין אנשי הג'אז החופשי של שנות השישים להללו של היום הולך ונחלש, מבחינה מוזיקלית, בעוד הראשונים הבינו את מרכיבי הג'אז וניסו לתת להם מענה, גם אם לא ממש הצליחו הרי שיצרו פעמים רבות דברים מעניינים. מוזיקאי הג'אז החופשי של ימינו בתהליך שנמשך שנים הם פחות ופחות חושבים על קונספטים חדשים ועל הישגים חדשים, ויותר ויותר מחפשים איך להשמע כמו ג'אז, איך לזרוק יחד מרכיבים בלי לתת להם לתפוח, העיקר שישמעו כמו ג'אז, כמו שהעוגה השטוחה נראית כמו עוגה מבחוץ.

מידי פעם צצים מוזיקאים עם ערך מוסף, כאלו שההיסטוריה של הג'אז והעתיד שלו לנגד עיניהם, כאלו שהכינו שיעורי בית. ולא מחפשים לצרוח את האגו שלהם בכל הזדמנות אלא לעבוד קשה נון סטופ בשביל להגיע להישגים. מי היה מאמין שהנגנים של פעם היו מתאמנים בכל הזדמנות, לעיתים גם 16 שעות ביממה? מישהו חשב על הרצינות שבה הם ניגשו לדברים?בימינו יש בעייה של מבקרי ג'אז. הללו רועדים מפחד מאמנים בינוניים, אמנים שאין להם שום יכולת לתרום לעתיד הג'אז, אמני אגו. מבקר הג'אז היחיד אולי שאינו חושש אפילו לו חשש קטן להביע דעות לא פופולאריות בימינו הוא סטנלי קראוץ', שלא חשש לאבד גם מקום עבודה בשביל לצעוק שהמלך הוא עירום. לא צריך להסכים עם כל מה שקראוץ', איש מבריק בכל קנה מידה, אומר, אבל מספיק לראות את האגרסיביות כלפיו בשביל להבין שמשהו לא בסדר בממלכת דנמרק. איפה הקטע של הבעת דעה מבוססת באופן חופשי? אני מדבר על מבקר שמבסס את דעותיו היטב לא על מבקר שסתם מפזר דברים באוויר. לכל דבר יש נימוק, יש הסבר. יש מבקרים נוספים שמפגינים אומץ מידי פעם, אבל הסה"כ הכלל די נרפה, אולי בגלל שמבקרים, בעלי לייבלים ואחרים פוחדים להסביר את הדברים שנכתבו לעיל.