חודש: פברואר 2008

אחד השילובים המעניינים שמביאים את הסטנד אפ קומדי המודרני לפתח של תקופה מעניינת הוא שמעמד ההומור משתנה לחלוטין. הכשרוני ביותר בתחום הוא כריס רוק, שממש מהווה איפיון מלא של הז'אנר. אם בעבר ההומור היה מפורש והבעת עמדות היתה מרומזת, אפשר לומר שהיוצרות התהפכו לחלוטין. הכישורים הנדרשים כיום כפי שמציג אותם כריס רוק, הם לא פחות יכולת להביע עמדות מוצקות לגבי דברים, מאשר היכולת להיות הומוריסט. כמובן שהפאן הנלווה הוא רמת רצינות יוצאת דופן, היכולת לדבר על נושאים רציניים מאוד, נושאים שעומדים במרכז חברה, פוליטיקה, ויחסים זוגיים, ולדון בהם בשילוב הומור.

המהפכה הזאת בתפיסה יכולה להביא לכך שקומיקאי עשוי בעצם במשך דקות ארוכות לשחק תפקיד של פוליטיקאי, להציג עמדות באופן מפורש, ואם ישלב בכך הומור מספיק, ובמקומות הנכונים, הוא עשוי למצוא את עצמו עושה דברים לא שונים ממה שכריס רוק עושה. כתהליך חברתי מדובר בעצם ברמה גבוהה יותר של דמיון שנדרש מהמאזינים, הם אינם נזקקים לאינטנסיביות של הצחוק, כמו לדריכות. הדבר יעיל במיוחד בקרב קהל כאשר הקהל אינו מבקש להעמיק בדברים אלו באופן טיבעי, הקהל יוצא מההופעה עם תובנות פוליטיות חברתיות ובין-זוגיות, ולא רק עם השחרור העיצבי הנלווה לצחוק. להמשיך לקרוא כריס רוק

היום קיבלתי הארה עצומה בכל מה שקשור לגישה שלי לבלוג ורציתי לשתף לגביה. במשך קרוב לשנתיים אני כותב בבלוג במטרות ברורות של שאיפה לביקורת אמיתית על תחומים שקשורים במוזיקה ובעיקר בנסיונות להציג תובנות שמהוות מדדי איכות. אחד הדברים שרציתי הוא שהבלוג לא יהיה פופולרי במובן של תגובות או כניסות, אלא שרציתי לבנות משהו שיהיה מבוסס אך ורק על רעיון של תובנות שאפשר ללמוד מדברים. אבל מצד שני היה לי חשוב במידה מסויימת לבחון את התובנות הללו ולנתח באמצעותם דברים מיידיים שקורים עכשיו, ולבחון את ההשפעה, ולראות האם הרצון והשאיפה של כותב להגיע למה שהוא רואה כאיכות ישפיע גם על אחרים לרצון שכזה. הבחירה במדדי איכות היתה מבוססת על הגרעין של מה שנחשב לאיכותי בהיסטוריה של הסגנונות ובראש ובראשונה הרעיון שיש לומר את האמת הלא נעימה.

מכאן נגזרה  הבחירה שלי שהיתה בעיקר למדוד דברים שבעיני הם שאיפה לאיכות, בפרט מוזיקת ג'אז שבעיני היתה המוזיקה ששאפה יותר מכל במאה העשרים להגיע לאיכות. בשביל כך חשוב היה להתייחס לכל המודל המוזיקלי של המאה העשרים שבתוך הקונטקסט שלו חייה לה מוזיקת הג'אז. וכמובן שהבחירה שלי לבחון השפעה היתה במישור של הג'אז הישראלי משום הנגישות הגבוהה למופעים ולחומר ישראלי כתוב ומיידי.  הרקע לרצון שלי לכך החל לפני כן כשהתחלתי להתעניין יותר ויותר במעמד מוזיקת ג'אז ותרבות איכות בישראל. אחת התוצאות של כל העניין הזה היתה הרצון להתחבר לעשייה שיש בישראל בתחום הג'אז, התחברות שכוללת את המופעים והאלבומים וניתוחם על פי תפיסתי. להמשיך לקרוא הארה שקיבלתי היום

מבנה הרכבי ג'אז מראשית ימיו לא היה קבוע. מנגן אחד, ועד תזמורות בנות מאות נגנים, הכל פתוח. כבר בשנות העשרים היו פסנתרני וגיטריסטי ג'אז מקליטים קיטעי סולו (אנסטורמנטליים). היו גם קטעים ווקאליים, א-קאפלות שקשורות לג'אז אבל הללו באופן טיבעי שוייכו למוזיקת פולקלור, גוספל או בלוז, שירי עבודה וכדומה. בין הגיטריסטים שהקליטו קטעי ג'אז אנסטרומנטליים אפשר להזכיר את לוני ג'ונסון ואת אדי לאנג. בין הפסנתרנים אפשר להזכיר את דיוק אלינגטון, קאו קאו דאבנפורט, ג'ימי בליית, קלארנס וויליאמס, פאטס וולר ג'יימס פ. ג'ונסון ועוד רבים. בין הדואטים של שנות העשרים אפשר להזכיר את הדואט של לוני ג'ונסון ואדי לאנג עם גיטרות. כמובן שהיו גם דואטים של פסנתר או גיטרה עם זמר/ת שהיו מאוד פופולאריים.

בנות השלושים אפשר לומר שמרבית הסולואים של שנות השלושים בוצעו בידי פסנתרני בוגי-ווגי. אפשר כמובן להזכיר גם את ההקלטות של ג'לי רול מורטון עבור ספריית הקונגרס, אבל זה יהיה סוג שונה מאשר העבודות סולו של ארט טייטום באמצע שנות השלושים. אבל הרוב מבוסס כאמור על בוגי ווגי. גם הסולואים החל משנות הארבעים מרביתם לפחות המפורסמים שבהם היו מבוססים על כלים כמו פסנתר או גיטרה, וכנ"ל הדואטים. להמשיך לקרוא Interstellar Space , מבנה הרכבי ג'אז מינימלים

אני כמובן מדבר על הדוגמא המצויינת שקיבלנו, הקלטות אבודות של בליינד בלייק , שאפשר להקשיב באתר לסמפלים שלהם באמצעות לחיצה על התמונה של ה 78" השמאלי מקבלים את הצד A והימני מתקבל עבור האזנה לצד B. מה שמעניין במציאת ההקלטות הללו, מלבד המוזיקה המצויינת של בלייק, זה שמדובר בסשון מאוד ייחודי של בלייק, בשנת 1932, הסשון האחרון שלו. וכל מה שהיה ידוע לחובבי הבלוז עד למציאת התקליטון הזה זה תקליטון אחר שבו בלייק ניגן שני שירים, אחד בסגנון שזר לו. במשך שנים תהו לגבי זה, בלייק היה אחד האמנים הפופולאריים ביותר ומכר תקליטונים רבים, אחת הסברות היא שכל מה שהיה לפאראמאונט זה שיר אחד של בלייק, ובשביל להשלים את הצד השני לקחו מישהו אחר, שהרי בלייק נפטר בשנת 1933.

מבקרי הבלוז דווקא טעו, הם סברו שהשיר לא של בלייק הוא הלא נכון מבין השניים, Champaign Charlie Is My Name, בעוד דווקא סביר שזה כן שיר של בלייק, בעוד השני, Depression's Gone From Me הוא דווקא השיר שסביר להניח אינו של בלייק, אלא שלפני התגלית הזאת היו כאלו שסברו שבין 1931 שבה הקליט לפני כן, ועד שנה מאוחר יותר בסשון של 1932 בלייק השתנה בצורה קיצונית. ההקלטות שנתגלו מוכיחות שבלייק גם אם הדרדר מעט ביכולת שלו יחסית לעבר, נשאר לנגן והמשיך להאמין עד מותו באותם דברים שהוא תרם לעולם המוזיקה, ולא שינה את סגנונו למשהו פחות מאתגר בשום אופן.

זהו אותו בלייק, המאלתר, המחפש, זה שלעולם לא נגמרים לו הרעיונות. אז אפשר לומר שלעיתים מציאת דברים, עשויה לסייע לגילוי תובנות, גם אם זה מאוחר, עדיף מאשר לעולם לא.