היום קיבלתי הארה עצומה בכל מה שקשור לגישה שלי לבלוג ורציתי לשתף לגביה. במשך קרוב לשנתיים אני כותב בבלוג במטרות ברורות של שאיפה לביקורת אמיתית על תחומים שקשורים במוזיקה ובעיקר בנסיונות להציג תובנות שמהוות מדדי איכות. אחד הדברים שרציתי הוא שהבלוג לא יהיה פופולרי במובן של תגובות או כניסות, אלא שרציתי לבנות משהו שיהיה מבוסס אך ורק על רעיון של תובנות שאפשר ללמוד מדברים. אבל מצד שני היה לי חשוב במידה מסויימת לבחון את התובנות הללו ולנתח באמצעותם דברים מיידיים שקורים עכשיו, ולבחון את ההשפעה, ולראות האם הרצון והשאיפה של כותב להגיע למה שהוא רואה כאיכות ישפיע גם על אחרים לרצון שכזה. הבחירה במדדי איכות היתה מבוססת על הגרעין של מה שנחשב לאיכותי בהיסטוריה של הסגנונות ובראש ובראשונה הרעיון שיש לומר את האמת הלא נעימה.
מכאן נגזרה הבחירה שלי שהיתה בעיקר למדוד דברים שבעיני הם שאיפה לאיכות, בפרט מוזיקת ג'אז שבעיני היתה המוזיקה ששאפה יותר מכל במאה העשרים להגיע לאיכות. בשביל כך חשוב היה להתייחס לכל המודל המוזיקלי של המאה העשרים שבתוך הקונטקסט שלו חייה לה מוזיקת הג'אז. וכמובן שהבחירה שלי לבחון השפעה היתה במישור של הג'אז הישראלי משום הנגישות הגבוהה למופעים ולחומר ישראלי כתוב ומיידי. הרקע לרצון שלי לכך החל לפני כן כשהתחלתי להתעניין יותר ויותר במעמד מוזיקת ג'אז ותרבות איכות בישראל. אחת התוצאות של כל העניין הזה היתה הרצון להתחבר לעשייה שיש בישראל בתחום הג'אז, התחברות שכוללת את המופעים והאלבומים וניתוחם על פי תפיסתי.
היום הבנתי את הבעייתיות בכל המודל הזה שיצרתי, למרות שאני מרוצה מהתוצאות ומאמין שדרך הכתיבה הביקורתית ניתן בטווח הארוך להגיע להישגים, הרי מהות הבלוג שלי מלחתחילה לא היתה בשביל להגיע לתוצאות מיידיות אלא בשביל שמי שיקרא אותו עוד נניח אפילו 10 שנים או 50 שנים יראה משמעות בדברים שכתבתי והצורה שבה הם משקפים את תרבות הג'אז בישראל. והבעייה היא שכל המודל הזה טוב עד לרגע שבו יש גורם שעשוי להשחית אותו. ומרגע שזה קרה, מרגע שאבד הטוהר של המודל, דבר שכשאני חושב עליו אני מתפלא שקרה רק עכשיו ולא מזמן, הרי המודל עצמו קורס ולא יכול להוות עוד שום דבר. העניין הוא האם עלי למען מודל שכבר נוכחתי בנכונותו על פי הבדיקות שלי, האם עלי להמשיך ולשחק את המשחק לאחר שכבר הבנתי את נכונות המודל? האם זאת המטרה שלי?
כל עוד היה נראה לי המודל עצמו טהור המחשבה שלי היתה לא לגעת בו גם אם עלה לי מחיר כלכלי מסויים, וגם אם זה גרם לחשדנות רבה כלפי עקב שכתבתי את האמת כפי שאני רואה אותה וללא התחשבות אלא במה שבעיני נראה מטרת האיכות העתידית. אלא שבשלב מסויים שידעתי שיבוא, וידעתי שיהיה המבחן להמשך של מה שאני עושה, המודל היה אמור להשחת. והיה ברור שברגע שזה יקרה יהיה עלי להחליט לכאן או לכאן. ולשמחתי היום הגיע! וההרגשה היא שיצרתי מספיק ממה שרציתי, ושאם המודל אכן נכון אז כבר עשיתי מספיק בשביל להוכיח אותוף ושאם לא אז מה שאעשה בהמשך כבר לא ישנה! וזה בעיני דבר שאני מאוד מתעניין להגות בו.
אני יכול להביא דוגמאות להמחשה, למשל, איך לפעמים השראה טובה מספיק לה להיות לפרק זמן מסויים, ואם תמשך מעבר לו ייתכן ולא תמצא את מלוא הפוטנציאל. למשל בבישול. החום הוא השראה טובה ליצירת מאכלים בעלי איכויות חדשות, ישנם סוגי מאכלים שמתבררים כעדיפים לאחר בישול לאדם למשל. גם מבחינה של טעם, וגם מבחינה של בריאות. ומצד שני חימום יתר עשוי להביא להפיכת המזון ללא ראוי! דוגמא נוספת מתחום המוזיקה, ברוב המקרים השראה טובה שנמשכה זמן רב מידי הפכה למסטיק לעוס, ועד שלא קמה השראה חדשה זו היתה מגבלה עצומה שהיה צורך להשתחרר ממנה!
בג'אז זה קרה מספר פעמים. ההשראה של ניו-אורלינס היתה ההשראה הטובה ביותר של הג'אז, למשל. ההשראה היתה בנויה על מספר תתי השראות, אחד מהם היה הסווינג הקולקטיבי שהיה בנוי על דינמיקה קבוצתית תחת סינקופות ומלודיות. בשלב מסויים, בשנת 1928, דיוק אלינגטון ביצע את The Mooche שבו פירק את הסווינג למרכיבים. בשנים שלפני כן היו סולנים רבים שרצו להשתחרר מהרעיון של הסווינג המשותף בשביל לתת דרור לרעיון שעליהם לטפח יותר את האגו שלהם ולעשות סולואים בלתי תלויים בשאר חברי התזמורת. חטאו בכך רבים, והיו כאלו כמו ביקס בידרבק שהפכו זאת לנשק העיקרי שלהם. גם הרעיון של הסווינג שהוצג ע"י הרכבים כמו זה של פול וויטמן הציג איזשהו פירוק, של הסווינג אלא שוויטמן לא הגדיר מחדש את הסווינג, בתפיסה שלו ושל ההרכב שלו הסווינג מלחתחילה היה סינקופות ולא היה משוה קולקטיבי או דינמי שמתחבר למלודיה.
הבעייה הגדולה שלהם עד 1928 היתה שכל עוד דיוק לא הגדיר מחדש את הסווינג, ופירק אותו בצורה כזאת שכל הנגנים הרוויחו מזה, הסווינג לא תפס בג'אז. הרעיון שיש סולנים ושהשאר רק נותנים מוזיקת ליווי לא התאים לג'אז של התקופה. אבל אצל דיוק זה היה שונה, לפחות בשלבים המוקדמים של סוך שנות העשרים, הוא שינה את מהות הסווינג ופירק אותו בצורה כזאת שגם למי שעסק בסולו הרגיש שיש לו מחוזות חדשים, אבל גם מי שניגן בחלק האחורי פתאום פתח לעצמו מקום לאינדיבידואליות חדשה, כשבמקום להשקיע בסווינג הקולקטיבי הוא יכול היה להיות חלק מחטיבה מצומצמת יותר.
לקח זמן לתפוס את הרעיון הזה. אבל כשתפס, היתה התפוררות מסויימת של חלק ניכר מהמרכיבים האיכותיים של הסווינג הקולקטיבי שרק לעיתים רחוקות ההרכבים של שנות השלושים יכלו להנות במידה דומה. הסיבה העיקרית לכך לדעתי היא הזמן שחלף בין ההתחלה שבה דיוק הביא את פריצת הדרך, לבין התקופה שבה הפנימו זאת. ההכרה האיטית בדרך, בין 1928 ועד אמצע שנות השלושים, בכל שלב הלכו מעט יותר לכיוון החדש, וכך נוצרה שחיקה. ההשראה פעלה למשך זמן רב מידי, ובסופו של דבר החל משנות השלושים ההרכבים החלו להשמע כל כך דומים שחוסר הדמיון הפך להיות מרכיב בסווינג החדש. מנהלי ההרכבים הפכו להיות הדבר החשוב והחופש של האמנים היה פחות טיבעי.
וזה אולי חלק מהסיבה שהסווינג המשיך לאורך כל כך הרבה שנים. אילו ההשראה של דיוק היתה מביאה כבר ב 1928 לשינוי היה זה שינוי מתוך מהות ולא מתוך כורח מציאות של שחיקה. וזה גם מה שגרם לשקיעה לתוך רעיון הסווינג. הסווינג שהיה מוזיקה טובה בפני עצמה, מיצתה את עצמה מוקדם יותרמאשר תחילת שנות החמישים. אילו זה היה קורה מוקדם יותר, שוב היה יותר סיכוי לפריצות מעניינות. לקראת סוף שנות השלושים כבר לא היה להרכבים הרבה מה להציע ולחדש. היו את החדשנים של התקופה, אבל כל הדור הזה של המוזיקאים של שנות השלושים התבסס כבר על רעיונות עברו. השקיעה הזאת הביאה לכך שהביבופ פרץ רק באמצע שנות השלושים למרות שהיו לו סימנים לפני כן.
ההשראה של רעיונות דיוק נמתחה זמן רב מידי. הביבופ החל להתפס חזק רק כמה שנים לאחר פריצתו, וסגנונות כמו הקול ג'אז פרצו במקביל כשהם גם כן ממשיכים את עניין הסווינג. ההארד בופ גם כן, כלומר הביבופ לא תפס ממש עד שלא חזר להשראה של דיוק אלינגטון שנים רבות לפני כן. וזו אחת הסיבות לדעתי שהג'אז מיצה את כל הרעיונות ה"ישרים" שלו וככל שהזמן נקף מה שנותר לו זה לחפש נישות פוסט-מודרניות, כאלו שמעוניינות לא להשמע ג'אז למרות זאת להמשיך ולהיות ג'אז.
אפשר למצוא עוד דוגמאות להשראה טובה שנמתחת מעבר לזמן וזה לא קשה. חינוך קפדני מידי, או משטרת מחשבות, דברים אלו נובעים בבסיס מרצון שאפשר לראות בו בעל סממני איכות, אבל הימתחות ההשראה היא זו שמובילה לתוצאות קיצוניות ורעות. לאור כל זאת אני מאוד שמח על שקרה לי היום, ועל שרגע האמת ביחס לג'אז הישראלי הגיע! אני לא יודע מה התחום הבא שאני אבחר לבחון את התובנות שלי, אבל מה שבטוח אני לא אחזור אחורה, ואני גם אדע בפעם הבאה שעלי לחפש את נקודת השיא שממנה ההשראה מספקת, ולמצוא כלים לאתר הגדרות והפשטות למציאת נקודה זו.
נכון לעכשיו מחקתי מספר הודעות שקשורות לג'אז הישראלי ולפסטיבל ת"א, והקפאתי אחרות באופן זמני עד לבחינת המצב אז אם נעלמו דברים, ייתכן שחלקם יחזור, יש דברים שנמחקו לצמיתות כמו ההודעה שכתבתי היום ושהביאה אותי לתובנה, ועוד שתי הודעות שהן חסרות משמעות, לגבי האחרות אני כמובן אבחן את המצב ואם יראה לי שאין בהן משהו להטריד את מנוחתי אחזיר אותן. אני גם מתכונן לבחון הודעות אחרות ולבחון מחדש את הצורך בקיומן מאותן סיבות. במידה מסויימת עלי להינות מהחופש שיש לי כרגע עד שאהחר בתחום הבא שראוי בעיני להיות הדבר הבא אחרי ג'אז ועוד לא החלטתי אם זה יהיה שוב במוזיקה.