בדרך כלל יוצא לי לאחר למופעי ג’אז, הפעם הקדמתי והגעתי לתיאטרון גבעתיים כארבעים דקות לפני ההופעה, מה שהותיר לי די והותר זמן להתרשם שוב מהפסלים הפזורים מחוץ לתיאטרון גבעתיים. ישנו פסל שנראה כמו מפת ארץ ישראל חצויה לשניים. הפסל נראה די חלוד. יצירה אחרת נראית כמו גלגל מסתובב עם דמויות אדם. כמובן שיש את היצירה שנראית כמו קופסת סרדינים חצי פתוחה שבתוכה יש זוג, גבר לבוש בהידור ולצידו אישה עירומה. משם המשכתי פנימה לתערוכת ציורים של יעל נויבירט. הדמויות הניבטות מיצירות האמנות שלה קיבלו גוון מעניין. יש קטע שבו רואים נשר עף מלמעלה ובתוכו משתקפים כל מיני מבנים יצירת האדם. או מקרה אחר של ציפורים שמקננות להן, ברקע שבו האדום שולט, ומתחת להם ניפתח עולם בגוון אחר. כל יצירות שסוחפות את עולם הדמיון האישי עשויות להיות מעניינות, אלא שמה שמעניין יותר בתערוכה של נויבירט הוא החיבור בין יצירות שהיא מייצרת עם המכחול לבין שירים שמצויים מאחורי הקלעים של כל יצירה. כל יצירה מותאמת לשיר.
המופע של בגר, צחר וזלמן היה במובן מסוים או במידה מסוימת מופע שציפיתי שיהיה מופע על טהרת האגו. הסיבה לכך הייתה שהמופע רשום על שמותיהם של 3 המשתתפים, מה שגרם לי לחשוב שהם עשויים לנסות כל אחד באופן עצמאי להפגין את הכישורים מה שעשוי להתפתח למופע אגו. אלא שהתבדיתי לחלוטין, ולא רק זאת, הייתה זו הפתעה לטובה, האמנים לא רק שפרגנו אחד לשני, אלא חשוב מכך, שיתוף הפעולה שלהם, הדינאמיקה הקבוצתית שלהם, ההקשבה אחד לשני ובסופו של דבר, חילופי הביטויים המוזיקליים, התבצעו תחת השראה טובה ובאינטנסיביות מעוררת התפעלות. ייתכן כי זה תוצאה מכך שהשלושה נפגשו באופן חד-פעמי במופע מיוחד, שהתוצאות היו כאלו. בגר הוא בלא ספק סולן מאוד אינטנסיבי, השולט ברזי ג’אז פסקולי הסרטים כמו גם בצרחות וזאת לצד שליטה באלמנטים שמגיעים מביבופ וכדומה. ההשלמה שהוא קיבל מצחר, הייתה אחד הדברים היפים של הערב. צחר, פחות נוטה לצרחות ויותר שקול בנגינה שלו, חולש היטב על קונספטי פסקולי הסרטים, התגלה כאיש צוות מרתק והשיתוף פעולה שלו עם בגר הוא הטוב ביותר שיש כיום בג’אז הישראלי להציע מבחינת שיתוף פעולה של 2 סולנים. להמשיך לקרוא בגר/צחר/זלמן תיאטרון גבעתיים סדרת אפטאון דאונטאון ג’אז 2008–06–27