קטגוריה: פרופילים אחרים

השבוע הלכה לעולמה רוזטה רייטס. רייטס שנולדה בשנת 1924, היתה פמיניסטית מוצהרת, ונקודת המבט שלה היתה תמיד פמיניזם, ובאה לידי ביטוי במאמרים היסטוריים, ליינר נוטס, ובכל דבר הנוגע למוזיקה שעסקה בו. למול עיניה של רייטס בחזונה עמדו מספר משימות, שכל אחת ואחת מהן באה לידי ביטוי עם העצמיות הפמיניסטית שלה. פועלה עסק אם כן בדברים הנוגעים לדבר, היא חיפשה השפעות של נשים, רצוי בעלות מה שהיא כינתה "עוצמה", ואולי יותר מדוייק לומר שזוהי טאוטולוגיה לדידה, הנשים המשפיעות היו בעלות העוצמה הזאת זה פחות או יותר הבסיס שעליו התבססה רייטס.

הבעייה שאם נמשכים לנראטיב של רייטס, הרי שכל הנשים בשנות העשרים היו בעלות עוצמה. שהרי בשנות העשרים של המאה העשרים, היו אלו זמרות הואודוויל והבלוז הגדולות שהובילו את עולם הג'אז ועולם המוזיקה הפופולרית. זמרות כמו Bessie Smith , Ma Rainey, Ethel Waters, Clara Smith, Victoria Spivey ושורה של עשרות זמרות אפריקאיות–אמריקאיות אחרות הניחו את היסודות של השירה במוזיקה של המאה העשרים, אך למרות זאת נשכחו. אך עצם העובדה שזמרות ענק אלו נשכחו אינה בהכרח עניין של שוביניזם, ואני אסביר את העניין הזה בהמשך. להמשיך לקרוא הפמיניזם וג'אז: rosetta reitz

פול וינטר החל דרכו כג'אזיסט. ההקלטות הראשונות עבור קולומביה היו נטולות סממנים של רומנטיקה, ג'אז ישיר וטהור. בין סוף שנות החמישים לתחילת שנות השישים הרכבי שישייה עם מוזיקת ג'אז אדוקה היוו עדיין את הבסיס העיקרי של הג'אז, ווינטר היה עמוק במיינסטרים: גם מבחינת המוזיקה שעשה וגם מבחינת הלייבל: Columbia, לא פחות ולא יותר. האלבומיםם Jazz Premiere משנת 1961 והאלבום New Jazz On Campus שנה לאחר מכן היו ג'אז שלא מרמז מידי על ההמשך העתיד לבוא. ממש לאחר מכן וינטר החל בפנייה לכיוון מוזיקה לטינית. הפנייה הזו למוזיקה לטינית היא דבר די נפוץ, המוזיקה הלטינית היא שילוב של רומנטיקה עם מגוון מקצבים שנותן לה ניחוח מיוחד. אמני ג'אז רבים פנו אל הכיוון הזה לאורך השנים, עד כי הפך הכיוון הזה לברירת מחדל עבור הללו שרוצים לייצר צליל חדש שישבור צליל מיינסטרימי. בנוסף יש יתרון למוזיקה הלטינית עבור חובבי ג'אז שלא אוהבים ליריקה, בצורה כזאת ממילא הזמרים לא שרים באנגלית וככה השירה שלהם היא חסרת משמעות כמו סקאט ואז אפשר יותר בקלות להתייחס לקול המזמר ככלי נגינה ללא משמעות למילים. האלבום The Sound Of Ipanema משנת 1964 נשמע כמו הרבה אלבומים לטינים אחרים כמיטב המסורת של חובבי הסגנון.

ההשפעות הברזילאית היו ככל הנראה רק שלב בקריירה של וינטר שהוא לא חזר אליו לאחר מכן, אבל שלב שהשפיע מאז על המוזיקה שלו. לא רק שהסקסופון שלו שאב מהרומנטיקה וקיבל צליל יותר מעודן, אפשר לראות באלבומים שלאחר מכן שההשפעה הזאת נשארה באיזשהו מקום. המעבר של וינטר לכיוונים של מוזיקת עולם ולפילוסופיית עידן חדש הגיע לקראת סוף שנות השישים. וינטר הקים להקה חדשה לחלוטין עם ראלף טאונר שהיה שתרם גם בנגינה וגם בכתיבה רבות, בשנת 1970 Winter Consort's Road היה האלבום הראשון שלהם, אלבום בו וינטר החל לחשוף את הצד החדש שלו, שיתגבש בהמשך, מוזיקה שבמקום לבטא את האמנים בלבד מציגה את המוזיקאים כאובייקטים בתוך מרחב שבו יש משתתפים נוספים, כמו שאדם חי בתוך הטבע, גם המוזיקה מבוטאת כחלק מנוף כללי. השיר Icarus מהאלבום הפך להיות הסמל של החידוש של וינטר שעסק במשך השנים בהרחבה של הרעיונות הללו ובשימוש ממשי בקולות מהטבע, קולות של בעלי חיים בתוך המוזיקה כשהצלילים נשמעים כלקוחים ממרחב טבעי גם כשמנוגנים בכלי נגינה.

להמשיך לקרוא פול וינטר – Paul Winter