חודש: אוגוסט 2008

המופע של סטרן ובונה היה בית ספר לפיוז'ן. יש הרבה במוזיקת פ'אנק שגורם לחום מידי ובעל יתרונות רבים, משום שהאווירה הפ'אנקית היא כזו שגם סולו אקדמי וקר הופך להיות חם תחת השפעתה. בוב מלאץ' הסקסופוניסט ניגן עם הרבה חום, וריצרד בונה פתח בסולואים ארוכים, לעומת זאת סטרן נראה כגיטריסט שיכול להיות מתוחכם אבל נזהר לא "להקפיא" את המוזיקה. אולי בגלל זה המפגן הטכני של ההרכב גרם לאנשים בקהל לקום ולרקוד גם ברגעים הטכניים שלא אמורים להיות לריקוד, המקצב והאווירה הפ'אנקים מעוררים אצל המאזין עניינים אלו.

זימזומי הנגינה של בונה הם מוזיקליים מאוד. בונה יכול לנגן עם המלודיה וגם לנגן נגינה ניגודית, וגם להגיע לסקאט. הוא פיתח את הטכניקות שלו היטב. ברגעים רבים הוא עסק בפיקוח על הייצור של המקצבים הפ'אנקים הללו יחד עם קורדיו המתופף. אותם רגעים היו רגעי שילוב בין גיטרה לבאס, ותחושת החופש של האמנים היתה ההבדל הכי גדול ממוזיקת רוק, למרות שהמרקם הפיוז'ני מבוסס על רוק ולא על בלוז או ביבופ כמו בג'אז מסורתי יותר, עדיין תחושת החופש היא גדולה מאשר בסגנונות הרוק שבהם העסק נראה הרבה יותר מתוכנן מראש. להמשיך לקרוא פסטיבל הג‘אז אילת 2008 27 באוגוסט, סטרן ובונה

מה יכול להיות רע? בס + תופים, סווינג טוב, סולו פסנתר מעניין, עיבודים שנשמעו חמים וטובים, עד כאן הכל טוב. גם הסופרנו סקסופון היה לעניין. הדבר היחיד שהיה משעמם בהופעה היה הסקסופון הגדול הזה, זה שנקרא טנור. כלי מיותר לחלוטין שאולי כדאי לאסור את כניסתו למופעי ג'אז. הנה, אתמול הוא הרס להרכב הג'אז חלק מהרושם הטוב שהיה בהופעה. הבאסיסט ברקת היה מצויין, נגינה חזקה, הארד בופ, טכניקה טובה, כייפיות, כל מה שצריך להיות לבאס. המתופף אולייסקי הוא מה שאני אוהב לקרוא מתופף "חם", ואין צורך להמשיך ולומר עד כמה זה טוב. הפסנתרן שמואלי היה לפרקים פחות דומיננטי אבל הסולו שלו היה מהנה ובכלל היה צוות כייפי למדי.

שאולי עינב עצמו על הסקסופון הקטן, הסופרנו הוא מצויין. מלודי, חם, עם טון יפהפה, המון נשמה, היה כייף לשמוע את העבודה שלו ושל ההרכב כולו, השילובים והשיתופים שלהם היו לא פחות טובים מהסולואים, דבר שמסמן למאזין שמדובר בהרכב רציני שמקדיש הרבה מאוד לכל האספקטים של הג'אז. הבעייה היחידה היתה שהסקסופון טנור של עינב היה שקוע לחזרה על אותן טכניקות ראווה ביבופיות לעוסות ושחוקות. זה דבר שקורה לרבים על הסקסופון טנור. להמשיך לקרוא פסטיבל הג‘אז אילת 2008 27 באוגוסט, שאולי עינב

ההרכב של לין קרינגטון תחת הסיסמא "כוח נשי" לא הגיע עם חומר ייחודי ממש לפסטיבל, אלא בוצעו קטעים שונים מתוך האלבומים של המשתתפות, בנוסף היה עיבוד ל"חיפושיות" ('Michell'), ועוד קטעים נוספים של ג'רי אלן. העניין הוא, שנשים מוכשרות אלו הציגו את ההרכב הזר היחיד לפסטיבל כלומר, הרכבים אחרים היו טובים יותר או פחות, אבל הנה הרכב שלא ממש בנה תוכנית ורץ איתה, אלא שבחר דברים מהחומר של הנגנות  ונכנס איתם לפסטיבל. וקשה לומר שאפשר להתלונן על היכולות הטכניות והמוזיקליות של הנגניות. למשל טינקא, הנשפנית, יכולה לבנות סולואים שמעסיקים כל הזמן די בקלות גם אם מדובר בחומר של האחרות. גם המתופפת קרינגטון בדומה, יכולה להצטרף באינטנסיביות למוזיקה של אחרים מבלי שיש צורך להוסיף צבע משלה.

הבאסיסטית אספרנזה היא תופעה מעניינת, יש בה אהבה רבה, והתלהבות, מין תמימות חמה כזאת של נגנית צעירה. ואיזה כשרון! היא שולטת בעקרונות הזימזום תוך כדי נגינה (באסיסט נוסף, ריצ'ארד בונה, שולט באותו רעיון) ומנגנת, זה חלק מסימן ההיכר שלה, אבל הכי חשוב זה הבאס שלה, היא בהחלט בעלת השראה טובה ומחפשת לפרוץ דרך. ג'רי אלן. אין הרבה הפתעות, האישה הזאת יודעת לנגן, ולא סתם היא אחת הפסנתרניות המוערכות כיום בג'אז. אלן הופכת במרוצת הזמן ליותר ויותר טכנית, עוסקת בהרבה תאוריות מתקדמות ככל הנראה, וזה די מסתדר עם הקטע של האינטלקטואליזם שהיא מייצגת בבירור. להמשיך לקרוא פסטיבל הג‘אז אילת 2008 27 באוגוסט, הכוח הנשי

שישיית מפרום, בין אם "תפסו יום" או שככה זה רגיל אצלם, היו ההרכב הישראלי היחיד שאפשר לומר שהפגין רצון למצויינות ברמות של ההרכבים הזרים. הסווינג ההדוק והסולו סקסופון כבר הבהירו שמדובר בבסיס הארד בופי מובהק. כל ההנחות הבסיסיות שהמוזיקה תתכנס למשהו נדוש בתחום ההארדבופ נגוזו. הבאס, עד ל2 הקטעים האחרונים בהם ירד קצת מהפוקוס, ניגן באנטנסיביות כזו שגרמה להרכב כולו להכנס לסווינג חזק. הבאסיסט, אברי בורוכוב שהוא ככל הנראה מנהיג ההרכב בנה בסיס שכזה למוזיקה שההשראה היא תמיד למצויינות במצב כזה.

אבל מי שהרשים אותי בצורה יוצאת דופן היה הגיטריסט, יותם זילברשטיין. אני עדיין לא ראיתי ג'אזיסט ישראלי שמביא את עצמו לידי ביטוי באופן כזה על גיטרה. בין אם נגינה בהרמוניה או בהשלמה עם האחרים, או סולואים, או סתם להוסיף איזשהו צליל, זה תמיד היה מעניין. ההרכב כולו מקשיבים אחד לשני, מה שנותן למוזיקה של מפרום יתרונות רבים. אבל זילברשטיין הוא פשוט כשרון יוצא דופן גם בקרב הרכב עטור כשרונות כזה. מבלב הבאסיסט בורוכוב שכבר ציינתי עוד שני כשרונות יוצאי דופן: איתי קריס ואיתמר בורוכוב. להמשיך לקרוא פסטיבל הג‘אז אילת 2008 27 באוגוסט, מפרום

אילו הייתי צריך לנחש מה סיפור חייה של קרלה בליי הייתי עשוי לחשוב על משהו כזה: "הייתי עקרת בית ואז לא הצלחתי לתלות כביסה עם האטבים, יצאתי מהבית והתחלתי לנגן ג'אז". כמובן שהסיבה לכך היא שבמשך המופע כולו אטבי הכביסה לא הצליחו להתמודד עם הרוח השדופה של מפרץ אילת, והתווים עפו להם שוב ושוב! כמובן, מדובר בהומור מצידי כרגע, אלא שבמופע זה היה מעין ריטואל שחזר על עצמו עם התווים הללו. תוך כדי שאני בוחן את התווים הסוררים שעפים להם ומוחזרים שוב ושוב, חשבתי לגבי המופע עצמו, והמחשבה הראשונה שלי היתה שמופע כ-זה של קרלה בליי, נועד, לא בשביל להפגין וירטואוזיות במובן המוחצן של המילה.

מייקל רודריגז שניגן על החצוצרה (ובשלב מסויים ייתכן שעל פלוגלהורן), ואנדי שפרד על הסקסופונים אם כן עומדים לאתגרים שונים מאשר מרבית הסולנים שהגיעו לפסטיבל. המוזיקה של בליי מתאפיינת בראש ובראשונה בבכך שבליי אוהבת לבצא את ביטויי הנושא של היצירות שלה בעצמה, על הפסנתר, וזאת למרות שבראיונות היא טוענת כי היא אינה רואה עצמה כמבצעת טובה של ג'אז. יתר על כן, בליי מגיעה מתפיסה שמרנית, כתוצאה מכך היא מנגנת ללא הרף עם הפסנתר, היא חשה צורך למלא את היצירות שלה ולכן היא מעסיקה את המוזיקה ללא הרף. תפיסה שמרנית זו שגורסת שהפסנתר הוא כלי הרמוני, התופים והבאס נועדו לקצב, והנשפנים להובלה, נשברת לעיתים כאשר הסולואים נעשים על ידי הבאסיסט, אבל מהלך היצירה והכתיבה של בליי הופך רגעים אלו מיוחדים ממילא ביצירה שלה. להמשיך לקרוא פסטיבל הג‘אז אילת 2008 27 באוגוסט, קרלה בליי