המופע של סטרן ובונה היה בית ספר לפיוז'ן. יש הרבה במוזיקת פ'אנק שגורם לחום מידי ובעל יתרונות רבים, משום שהאווירה הפ'אנקית היא כזו שגם סולו אקדמי וקר הופך להיות חם תחת השפעתה. בוב מלאץ' הסקסופוניסט ניגן עם הרבה חום, וריצרד בונה פתח בסולואים ארוכים, לעומת זאת סטרן נראה כגיטריסט שיכול להיות מתוחכם אבל נזהר לא "להקפיא" את המוזיקה. אולי בגלל זה המפגן הטכני של ההרכב גרם לאנשים בקהל לקום ולרקוד גם ברגעים הטכניים שלא אמורים להיות לריקוד, המקצב והאווירה הפ'אנקים מעוררים אצל המאזין עניינים אלו.
זימזומי הנגינה של בונה הם מוזיקליים מאוד. בונה יכול לנגן עם המלודיה וגם לנגן נגינה ניגודית, וגם להגיע לסקאט. הוא פיתח את הטכניקות שלו היטב. ברגעים רבים הוא עסק בפיקוח על הייצור של המקצבים הפ'אנקים הללו יחד עם קורדיו המתופף. אותם רגעים היו רגעי שילוב בין גיטרה לבאס, ותחושת החופש של האמנים היתה ההבדל הכי גדול ממוזיקת רוק, למרות שהמרקם הפיוז'ני מבוסס על רוק ולא על בלוז או ביבופ כמו בג'אז מסורתי יותר, עדיין תחושת החופש היא גדולה מאשר בסגנונות הרוק שבהם העסק נראה הרבה יותר מתוכנן מראש.
ריגעי השיא היו כשהצוות ניגן דברים שהם לאו דווקא פיוז'ן קלאסי, דואטים שקטים ומתקדמים בין הבאס לגיטרה, כאשר כל הכלים למעשה משתתפים לתוך מוזיקה מעניינת ויפה שיש בה שקט לצד חום. היתה זו יצירה מתפתחת היטב, ורגעים קסומים אלו היו מהיפים והטובים בפסטיבל.
ציון: 5 כוכבים