פסטיבל הג'אז באילת שהסתיים בשבוע שעבר, עמד בכל הציפיות. היה זה פסטיבל ברמות הגבוהות ביותר, שגם אם חסר סגנונות מוזיקליים מסויימים שיכול להיות שאם היו מיוצגים היו מושכים קהלים נוספים של ג'אז, למשל סווינג/דיקסי, "קול",ו "פרי" לא יוצגו בצורה משמעותית מספיק בפסטיבל, עדיין מדובר במבחר מגוון ומשובח של סגנונות ובעיקר: מוזיקת עולם, פיוז'ן, סמות', בופ,פוסט-בופ,ECM ועוד בוצעו במהלך הפסטיבל ברמות טובות.
ראשית אפשר לציין את ההרכב הותיק של אורגון, שנתן הופעה שהוכיח שלא נס ליחו. המוזיקה שלהם נשמעת היום עדכנית באופן יחסי למרבית ההרכבים בני ימינו, בפרט ההרכבים שהגיעו לפסטיבל. המוזיקה שלהם לא זרה במהותה לטובי מוזיקאי מוזיקת העולם, הפיוז'ן והביבופ שהגיעו לפסטיבל, ולא לג'אז החופשי של ימינו, יש להם נקודות משותפות עם כל הרעיונות והסגנונות הללו וזה מראה עד כמה הותיקים הללו הקדימו את זמנם. באי הפסטיבל יכלו להתרשם ממופע חלומי נוסף, ההרכב של סטרן ובונה הפתיע את הקהל כאשר בניגוד לתדמית הפיוז'נית האקסטראוגנטית, הראו סטרן ובונה פאן אסתטי השונה לחלוטין, והרבה יותר רציני ממה שבדרך כלל יש בפיוז'ן.
ג'ון פדשוק בהרכב משובח הפגין איכות רבה, והסולו של הפסטיבל בעיני הוא הסולו שלו בקטע הנושא של האלבום החדש שלהם, כפי שהציג את הקטע. קורט אלינג הציג מופע ענק, למרבה הצער מופע מסוג זה קשה לקהל לדעת כיצד להגיב לו, אולי בגלל שאלינג מוסיף נופך היסטורי ומציג את השירים והקטעים בצורה אקדמית מידי שפחות מאפשרת לקהל לזרום בכיף לתוך המוזיקה. אלינג שרואיין לפני הפסטיבל לחוברת הפסטיבל שחולקה באילת, יכול היה לספר שם על כל הדברים הללו במופע עצמו זה די מיותר, המוזיקה שלו היא לא סנטימנטליזם נוסטלגי אלא מוזיקה חדישה, וזה שהוא מבוסס על גדולים שהיו לפניו בתחום זה יפה שהוא חולק להם כבוד, אבל זה צריך להיעשות בראיונות מסביב לדעתי ופחות במופע.
בן ריילי הציג אתגר מוזיקלי לביצוע מונק ללא פסנתר, והמופע היה מרשים. היום הראשון של הפסטיבל היה פחות קהל, אני לא יודע כמה קהל הגיע למופע השני של ריילי (אשמח לשמוע ממישהו שהיה), אבל במופע הראשון ניכר היה על ההרכב שהכיסאות הריקים בסוף האולם כואבים להם בלב וזה השפיע על המופע שלהם. ובכל זאת היה מעניין לראות את האתגר שהציב לעצמו ההרכב הזה. קרלה בליי הציגה גם היא מיצג משלה, הסגנון ה ECM שיש בו מין הדייקנות וההקפדה, שלוקחת את המוזיקה שלה למחוזות שבהם הג'אז נפגש עם רעיונות של המוזיקה הקלאסית, ספק אלתור ספק פרשנות, בליי הציגה מופע מעניין בפני עצמו.
סולבופ היה עוד הרכב מדהים אם כי היה מעט חוסר שקט וחוסר סדר במופע עצמו, בכל זאת היו שם רגעי קסם רבים. הרכב "הכוח הנשי" גם הוא היה הרכב שהיה מעט חוסר סדר במופע שלו, אך גם כאן הופגנו כמו במקרה של סולבופ, כשרונות כאלו ויכולות כאלו שזה כמעט ולא הורגש. ההרכב של נמיסלובסקי תפס יום חלש יחסית, אך עדיין הופגנו גם שם דברים מעניינים. המופעים הזרים של הפסטיבל כפי שאפשר לראות היו בסך הכל אוסף מצויין שנבחר בצורה מרשימה.
מבין המופעים הישראלים, ההרכב קדמה וימה והתזמורת של אבי לייבוביץ היו בינוניים למדי, אבל שאר המופעים היו סבירים ויותר: אבשלום בן שלמה כמו גם מופע ההצדעה ל60 שנות מדינה היו מופעים עם רגעים טובים, גם אם מופעים אלו לא היו מושלמים והיו בהם מעט פגמים, עדיין מי שהיה היו לו רגעי הנאה. מופע מוצלח היה לשאולי עינב והרביעייה שלו, ולמרות מעט קשיים היה זה מופע מהנה, והכי מפתיעים מבין הישראלים היו מפרום שהציגו מופע לא פחות מרתק מהמופעים הזרים בחלקים רבים של המופע.
הפסטיבל גם הפעם כמו בשנה שעברה למלוא ההערכה על ההפקה האיכותית, בתקווה שגם בשנים הבאות נזכה לפסטיבלים שכאלו!
מה לגבי ההופעה של עמית פרידמן (כולם נתנו הופעה מעולה, בעיקר עמית ועמרי מור)
שלום לך מבין, אני התייחסתי אך ורק למופעים שבהם נכחתי! בסך הכל הייתי בחמישה עשר מופעים, מהם תישעה של הרכבים זרים ושישה של ישראלים. לכל הופעה מבין החמישה עשר יש פוסט נפרד בבלוג. למופע של פרידמן לצערי לא הגעתי.