האבנים המתגלגלות 1987-2007

הסטונס כבר ידעו בשנת 1985 שהם במשבר מאז Tattoo You שיצא בשנת 1981. Ian Stewart שהיה חלק בלתי נפרד מהלהקה מת מסרטן והותיר את הסטונס בלי כוח מקצועי שיכול לתת ביקורת ולמתן את שני הסופרסטרים של הלהקה, ריצ'ארדס וג'אגר. שני האלבומים של הסטונס הללו משנת 1983 ומשנת 1986, Undercover ו Dirty Works הראו לראשונה מאז It's Only Rocknroll של 1974 שהסטונס כבר פחות עדכניים. והסטונס אף פעם לא היו להקה של נוסטלגיה, ואולי סוד הקסם שלהם היה החיפוש המתמיד אחר הרצון להיות עדכני לצד שימור מיכולות העבר שלהם. התוצאה היתה שהסטונס שהתקופה של 1976-1981 היתה תקופה טובה מאוד שלהם, הבינו קצת מאוחר שהם מפספסים את שנות השמונים. הסטונס החלו למעט בהופעות חיות, שהיו אחד ממקורות העוצמה שלהם עד כה, והמנהיגים ריצ'ארדס וג'אגר פנו לקריירות סולו שלא היה בהם דברים משמעותיים.

העניין היה שמאז 1976 ועד 1981 הסטונס יצרו מוזיקה חדשה שבה הלהקה לקחה קדימה כמה מרעיונות העבר שלה. השילוב של המוזיקאים יחד היה מעולה, אבל כל זאת היה טוב בקונטקסט של רגאיי דיסקו ופ'אנק. כשהתקופה הזאת הסתיימה הסטונס לפתע נראו פחות עדכניים.

בשנת 1989 ביל ווימן הותיק נטש את הלהקה אחרי מיני-שערוריה מסעירה בחייו הפרטיים. היה זה מייד לאחר האלבום Steel Wheels, כמחליפו נבחר Darryl Jones. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מייד לאחר מכן שהוכיח שהיא להקת אצטדיונים ולא להקת אולפנים. המוזיקה של הסטונס היתה לפתע נראית מוזיקה שרצוי כמה שיותר ממנה לפני שתיעלם. שירים כמו Hold On To Your Hat הם שירים שרק הסטונס מסוגלים לעשות, והקהל שהבין זאת נהר בהמוניו לתפוס כמה שאפשר מהסטונס. החומר של הסטונס כבר לא היה בקטע של להיטים בודדים, ו Mixed Emotions שהיה על המשבצת של הלהיט התורן בדומה ל Undercover of The Night במשבצת הדומה של 1983 ו Harlem Shuffle במשבצת הדומה של 1986, לא הצליח למשוך את האוזן כמו קודמיו. אבל האלבום בכללו היה מעולה לחובבי הרוק המחוספס, Rock and A Hard Place, Hearts For Sale כל השירים הללו לא היו עשויים מחומר של להיטים אבל היו רוקנרול מחוספס כמיטב המסורת.

Voodoo Lounge שייצא בשנת 1994 המשיך את המסורת החדשה של הסטונס, אלבום + סבב הופעות שמוביל לעוד הקלטות חיות לפני מנוחה של כמה שנים וחוזר חלילה. גם האלבום הזה היה נטול להיטים, והיה מבוסס על הרעיון שמספיק לקבל את מנת הרוקנרול המחוספס בשביל להמתין להופעה החיה הבאה. האלבומים היוו מעין הוכחה שהסטונס עדיין יכולים לשבור עצמות על הבמה ושווה לחכות להם. Bridges to Babilon ו A Bigger Bang הראו בדיוק אותו דבר, הסטונס שומרים על הרמה שלהם. בניגוד ללהקות רוקנרול אחרות שהתוקף שלהם פג בשלב מסויים, ועשויות לבזות את עצמן על הבמה, הסטונס ממשיכים להשאר עדכניים בהופעות החיות שלהם וממשיכים לשמור על עצמם גם באלבומים. בשנת 2007 בעת מסע ההופעות הסטונס ספגו מכה קשה כאשר קית' ריצ'ארדס מעד ונפל מעץ. מאז ריצ'ארדס עולה כמדי פעם בפעם לכותרות לא מחמיאות במיוחד.

סוף

האבנים המתגלגלות 1976-1986

התקופה האקספרימנטלית של הסטונס היתה למרבה המזל קצרה. מה שהחל באלבום של 1972 Exile On Main Street המוצלח, נמשך באלבום של שנת 1973 Goats Head Soup שהיה אלבום טוב בכללו, והגיע לאלבום החלש של 1974, It's Only Rocknroll, הגיע לאיזון באלבום של 1976, Black and Blue, אלבום יציב ובעל אופי לראשונה מאז 1972. הסטונס הבינו שעליהם לחזור לכור מחצבתם, רחבת הריקודים והמוזיקה השחורה. התוצאה היתה אלבום שאין בו קטעים גרועים במיוחד, Cherry On Baby למשל הוא שיר רגאיי מעניין עם צליל שחור, Memory Motel היא בלדה שקטה כשג'אגר בניואנסים שלו החל לחזור לעצמו לאחר האלבום הקודם שהיא חלש יותר. Hot Stuff כמו גם Hand Of Faith שומרים על היציבות, מוזיקה טובה לשמיעה, לא משהו שגןרם למאזינים שיוצאים מגידרם אבל טוב, אבל שלושת השירים הטובים של האלבום היו האחרונים, Melody, בלוז מעניין בעיבוד מחודש, Fool to Cry, בלדה שקטה ששייכת לתחום הפופ האיכותי, וחתם את האלבום, Crazy Mama שהציג רוקנרול בקצב בינוני, כפי שהיו עושים הסטונס בימי הרוקנרול המחוספס שלהם.

הסיבה העיקרית לשינוי לטובה שחל בסטונס והחזרה המהירה לעצמם היא ככל הנראה התוספת של Ron Woods הגיטריסט, גיטריסט שהתאים לסטונס כמו כפפה ליד מהרגע הראשון, והרגעים הראשונים שלו היו באלבום הזה. הסטונס הופיעו לפתע מחדש, מוכנים לקראת אתגרים עתידיים. האלבום אולי לא היה האלבום הכי טוב שלהם אבל מוזיקה טובה ויציבה עם רגעים טובים במיוחד כמעט בכל שיר. זה לא מפתיע אם כן שהאלבום הבא, Some Girls, נוצר תחת השראה טובה. החומר שהסטונס עסקו בו היה לכאורה פחות מאתגר מימי השיא שלהם בשנות השישים ותחילת השבעים, אבל למעשה יהיה זה מטופש לזלזל באלבום הזה, Respectable למשל, הוא שיר שבו הסטונס הביאו את החיספוס הרוקנרולי לרמות חדשות, אחד השירים הטובים ביותר שלהם בתחום שלא נופל מדברים שעשו בשיאם. Miss You הוכיח את חזרתם בגדול של הסטונס אל רחבות הריקוים, מוזיקת ריקודים עדכנים וחדשנית עם הטעם המחוספס באופן חיובי שהסטונס כל כך התפרסמו בו. Beast of Burden השקט מזכיר את Fool to Cry מהאלבום הקודם ברמת הכתיבה, רק שהקצב שלו הרבה יותר חי. שאר השירים קצת פחות בלטו, אבל היו שירים ברמה נאותה שיחד התחברו לאלבום מוצלח במיוחד של הסטונס שהיה עליית מדרגה מאז האלבום הקודם שגם הוא היה טוב.

להמשיך לקרוא האבנים המתגלגלות 1976-1986

האבנים המתגלגלות 1972-1975

הסטונס הציגו אמנם בין השנים 1968-1971 את הרוקנרול המחוספס הטוב יותר אולי אי-פעם. ההרכב שהתגבש עם מיק טיילור במקום בריאן ג'ונס היה הרכב שאיבד את האיזון שלו במידת מה. הם ניגנו מוזיקה טובה אבל הסטונס לא הצליחו להשתלב כמובילים בתקופה החדשה של הרוקנרול ובפרט ברוק הכבד וברוק המתקדם. Charlie Watts על התופים הפך כמו שאר חברי הלהקה למעט ריצ'ארדס וג'אגר לפחות חשוב מבחינת המעמד, משום שג'אגר וריצ'ארדס כעת הנהיגו את הלהקה לבדם. עד כה וואטס היה חיוני. הצליל השחור של הלהקה בתחילת דרכה היה במידה רבה עבודה שלו, של Bill Wyman הבאסיסט ושל ג'ונס. היה להם ידע רב. ג'אגר היה לו יכולת לשיר בסגנונות של אחרים בדרך שלו וריצ'ארדס היה בתהליך של חוייה של דברים. אולי אפשר להבין מפה מדוע הסטונס נטשו מוזיקה טובה שעשו עד כה והחלו לנסות כל מיני דברים.

הסטונס ראו עצמם כמובילי שוק וכשהשוק לא הלך לכיוון שלהם הם הלכו לכיוון שלו. זה קרה כזכור באמצע שנות השישים, בהליכה לכיוון הביטלס שהגיעה לשיאה בשנת 1967, וזה קורה גם עכשיו. והפעם האלבום Exile On Main Street הציג את הרצון שלהם להצמד ללד-זפלין. זהו אלבום הבלוז האחרון של הסטונס, וכמו זפלין, האלבום היה אולפני ביותר עם חשיבות עליונה להפקה ולכך שכל צליל וכל תו יהיו מחושבים. ההתנסות הזו של הסטונס הניבה אלבום איכותי נוסף, אבל הסטונס עצמם לא לקחו מזה הרבה בשלב הזה. באופן מוזר הסטונס החלו לשקוע ודי מרצון. אולי זה מאכזבה על כך שהפסידו את הבכורה במשחק מי הכי עדכני, הרוק המודרני של התקופה כבר התרחק מהם. היה זה סיום התקופה של הרוק-הקלאסי ומעבר לתקופה הרומנטית של הרוק, על כל היבטיה.

להמשיך לקרוא האבנים המתגלגלות 1972-1975

האבנים המתגלגלות 1968-1971

לאחר היציאה של Their Satanic Majestic בדצמבר 1967 הסטונס קיבלו בעצם את סטירת-הלחי המצלצלת שאוששה אותם. הם עברו תקופה של שנתיים שבה הם הלכו לכיוון מסויים וזה פגע בהם. אם הם היו הלהקה הלבנה שהצליחה לממש את צליל האר אנ בי טוב יותר מכל להקה לבנה אחרת עד שנת 1965, הרי שבתקופה של 1966-1967 הם איבדו את הצליל הזה לחלוטין ולעולם לא יצליחו לשחזר אותו באותה רמה. אם הם הציגו אלטרנטיבה אמיתית לביטלס בצורה של רוקנרול סדוק וקשוח מבוסס בלוז, הרי שהם בתוך שנתיים הפכו להיות נגררים אחרי הביטלס. הביטלס הקדימו את זמנם, הם עשו קפיצה מהירה ודילגו על השלב הקלאסי של הקריירה שלהם כמעט לחלוטין. הם הוציאו את Rubber Soul ו Revolver ששיחררו אותם מהתקופה הראשונה שלהם אל התקופה הקלאסית ומשם קפצו ב Srg. Pepper ישר לתוך הרומנטיקה המתקדמת ביותר של הפופ/רוק של התקופה. הסטונס כמו גם אחרים קפצו על העגלה הזאת שנראתה לכאורה מתקדמת, אלא שלמרבה המזל הגיע שחקן חדש לזירה הבריטית ממש באותה תקופה, Jimi Hendrix שישנה את התמונה.

mickjagger.jpg

מיק ג'אגר: מנהיג לכל אורך הדרך

הנדריקס שלמרבה האירוניה היה מושפע מהביטלס ומבוב דילן המשיך אמנם את הדרך של הביטלס, אלא שההשפעות המוקדמות שלו במוזיקת הרית'ם אנ בלוז האמריקאית הובילו אותו לייצר סגנון חדשני. הפסיכדליה שהיתה במוזיקה של הביטלס הפכה בידיו של הנדריקס להיות משהו הרבה יותר גדול. הביטלס אמנם הקדימו זמנם ברומנטיקה המתקדמת באלבומים של התקופה, אבל לא היה להם את הטכניקה והוירטואוזיות שהם השלב הבא של מוזיקה שכזו. להנדריקס היה את זה, אבל, לקח זמן עד שהבינו שהוא בעצם מושך גם הוא לכיוונים של רוק מתקדם והבריטים נמשכו לטכניקה וחזרו לבלוז. היה זה הדבר בטוב ביותר שקרה לרוק של התקופה. החזרה הזו אחורה לבלוז היתה ירידה לצורך עלייה. יכול אדם לתאר לעצמו מה היה קורה אלמלא הנדריקס. הביטלס כבר החלו לבצע רוק מתקדם. הסטונס היו בעקבותיהם. סביר מאוד להניח שכל התקופה של 1966-1970 היתה נמחקת מההיסטוריה של הרוק והיינו נוחתים ישר לרוק המתקדם בלי לממש את מה שנקרא תקופת ה"רוק-הקלאסי".
להמשיך לקרוא האבנים המתגלגלות 1968-1971

האבנים המתגלגלות 1966-1967

למרות שהיו להקה מבוססת רית'ם אנ' בלוז בסגנון שנות החמישים ולמרות שהצליחו לעשות זאת היטב, ולמעשה טוב מהאחרים בזירה הבריטית, הסטונס החלו לנטוש בהדרגה יותר ויותר את הסגנון הזה. כמה דברים התאפיינו, שמראים שבאותה תקופה החלה להפגע המנהיגות של בריאן ג'ונס. ראשית הרעיון של ג'ונס היא שהם הרכב שהוא יחידה אחת וכך גם השתמשו פעמים רבות בשם כינוי Nanker Pheldge שלמעשה לא היה כזה אדם, זה היה שם כינוי שמשמעותו שהלהקה כולה כתבה את השירים. ככל שהזמן נקף החלו יותר ויותר להיות שירים תחת השם ג'אגר/ריצ'ארדס למרות שלא בטוח שהם ממש כתבו את השירים הללו יותר מאשר האחרים. החשד העיקרי הוא כמובן שהם לטשו עיניהם לעבר יריביהם, החיפושיות, שמרבית שיריהם היו תחת השמות לנון/מקרתני, אם כי ייתכן שהיה זה מסיבות כלכליות של זכויות יוצרים. בעוד החיפושיות הפסיקו די מהר לעשות גירסאות כיסוי ל Chuck Berry, הסטונס המשיכו למשוך שירים מרית'ם אנ בלוז האמריקאי. Time Is On My Side, בלדת נשמה או Can't Be Satisfied, גרסת כיסוי בלוז של Muddy Waters שבה שוב בריאן ג'ונס הוכיח הבנתו הרבה בנגינת סלייד, היו אלו השירים מהטובים ביותר של הרולינג סטונס של התקופה.

הדרך של הסטונס הובילה להדרדרות מתונה בין 1966 ועד לאלבום שבו באמת הורגשה הנפילה שלהם, בשנת 1967,Their Satanic Majestic Request שיצא ממש בדצמבר 1967 והיה נקודת השפל של הסטונס. אבל ההדרדרות היתה איטית. כפי שלטשו עיניים לעבר הביטלס בנושא המקוריות של החומר, וההקפדה יותר ויותר להוציא שירים תחת השמות של ג'אגר/ריצ'ארדס, הסטונס לטשו עיניהם לעבר דברים אחרים. הביטלס שנחשבו לפורצי דרך היו למעשה די שמרנים יחסית לבריאן ג'ונס. אבל התקשורת הבריטית דווקא עשתה חגיגות סביב הסיטאר שהובא ע"י החיפושיות, למרות שבריאן ג'ונס הספיק להקליט עם כ-15 כלי נגינה שונים עד אז, הביטלס שהיו חביבי הפופ הבריטי זכו לאור זרקורים גדול בכל שעשו והסיטאר היה גימיק גדול. התגובה של הסטונס היתה עם סיטאר משהם בשיר Paint It Black. היה זה האלבום Aftermath שייצא באמצע 1966 שסימן את הכיוון הזה, הן השירים היו כולם לראשונה על אלבום תחת שמותיהם של ג'אגר/ריצ'ארדס, והן הסיטאר מוכיחים שזוהי נקודת המפנה כאלבום בכיוון הזה.

להמשיך לקרוא האבנים המתגלגלות 1966-1967