התקופה האקספרימנטלית של הסטונס היתה למרבה המזל קצרה. מה שהחל באלבום של 1972 Exile On Main Street המוצלח, נמשך באלבום של שנת 1973 Goats Head Soup שהיה אלבום טוב בכללו, והגיע לאלבום החלש של 1974, It's Only Rocknroll, הגיע לאיזון באלבום של 1976, Black and Blue, אלבום יציב ובעל אופי לראשונה מאז 1972. הסטונס הבינו שעליהם לחזור לכור מחצבתם, רחבת הריקודים והמוזיקה השחורה. התוצאה היתה אלבום שאין בו קטעים גרועים במיוחד, Cherry On Baby למשל הוא שיר רגאיי מעניין עם צליל שחור, Memory Motel היא בלדה שקטה כשג'אגר בניואנסים שלו החל לחזור לעצמו לאחר האלבום הקודם שהיא חלש יותר. Hot Stuff כמו גם Hand Of Faith שומרים על היציבות, מוזיקה טובה לשמיעה, לא משהו שגןרם למאזינים שיוצאים מגידרם אבל טוב, אבל שלושת השירים הטובים של האלבום היו האחרונים, Melody, בלוז מעניין בעיבוד מחודש, Fool to Cry, בלדה שקטה ששייכת לתחום הפופ האיכותי, וחתם את האלבום, Crazy Mama שהציג רוקנרול בקצב בינוני, כפי שהיו עושים הסטונס בימי הרוקנרול המחוספס שלהם.
הסיבה העיקרית לשינוי לטובה שחל בסטונס והחזרה המהירה לעצמם היא ככל הנראה התוספת של Ron Woods הגיטריסט, גיטריסט שהתאים לסטונס כמו כפפה ליד מהרגע הראשון, והרגעים הראשונים שלו היו באלבום הזה. הסטונס הופיעו לפתע מחדש, מוכנים לקראת אתגרים עתידיים. האלבום אולי לא היה האלבום הכי טוב שלהם אבל מוזיקה טובה ויציבה עם רגעים טובים במיוחד כמעט בכל שיר. זה לא מפתיע אם כן שהאלבום הבא, Some Girls, נוצר תחת השראה טובה. החומר שהסטונס עסקו בו היה לכאורה פחות מאתגר מימי השיא שלהם בשנות השישים ותחילת השבעים, אבל למעשה יהיה זה מטופש לזלזל באלבום הזה, Respectable למשל, הוא שיר שבו הסטונס הביאו את החיספוס הרוקנרולי לרמות חדשות, אחד השירים הטובים ביותר שלהם בתחום שלא נופל מדברים שעשו בשיאם. Miss You הוכיח את חזרתם בגדול של הסטונס אל רחבות הריקוים, מוזיקת ריקודים עדכנים וחדשנית עם הטעם המחוספס באופן חיובי שהסטונס כל כך התפרסמו בו. Beast of Burden השקט מזכיר את Fool to Cry מהאלבום הקודם ברמת הכתיבה, רק שהקצב שלו הרבה יותר חי. שאר השירים קצת פחות בלטו, אבל היו שירים ברמה נאותה שיחד התחברו לאלבום מוצלח במיוחד של הסטונס שהיה עליית מדרגה מאז האלבום הקודם שגם הוא היה טוב.
הסטונס מצאו צליל חדש שבא לידי ביטוי באלבומים שלהם. Emotional Rescue שיצא בשנת 1980 המשיך את האלבום הקודם. לצד מוזיקת דיסקו כמו Dance, ודיסקו עם נגיעות רגאיי בשיר Send It to Me, אפשר למצוא את הבלדה השקטה יותר Indian Girl, לצד Emotional Rescue אבל שני השירים הטובים ביותר הם ככל הנראה She is So Cold החדשני וכמובן Summer Romance שבו הסטונס שוב הזכירו את ימי הרוקנרול המחוספס שלהם, עם קצב טוב ואווירה טובה. האלבום הבא משנת 1981, Tatoo You שוב הוכיח שהסטונס בתקופה טובה, Waiting on A Friend, Start Me Up,ו Black Limousine עמדו מעל שאר השירים במעט, הרעיון הוא שלמרות ששירי הסטונס היו שונים במהותם אחד מהשני בתקופה הזו, הם הוציאו מוזיקה טובה וזה ההוכחה הטובה ביותר לחיוניות שתפסה בהם שוב.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=qljSuSX1Na0[/youtube]
האבנים המתגלגלות (1978): היוולדות מחודשת לתקופה מוצלחת נוספת
בשנת 1983 יצא האלבום Undercover שהיה חלש יותר. אמנם שיר הנושא Undercover of The Night היה שיר טוב מאוד, אבל שאר השירים היו מעט נמוכים יותר. למשל, Feel On Baby היה שיר עם פוטנציאל לא פחות משאר שירי הדיסקו-רגאיי המחוספסים של הסטונס, אלא שהשיר עצמו במקום להתרומם ירד למטה כאילו חסר בו משהו שיהפוך אותו למשהו גדול ויוציא אותו מהבינוניות. האלבום הבא, Dirty Work משנת 1986 היה אותו רעיון כמו Undercover, שיר אחד מעניין, Harlem Shuffle ושאר האלבום באיזור הבינוניות ולא מצליח לצאת משם. לסטונס היו עדיין רעיונות רבים, פ'אנק עם רוקנרול מחוספס ועם רגאיי ודיסקו ובלדות, הם עשו הרבה דברים. Back To Zero למשל הציג את הפ'אנק העדין מגובה ברוקנרול מחוספס, שלא מצליח להרשים ולהראות חיבור בהשראה טובה מספיק. Had It With You היה חזרה אחורה. רוקנרול מחוספס טוב אבל היו לסטונס בעבר דברים הרבה יותר טובים. הקטע המסיים היה כמובן מצויין, אבל מחוץ לקונטקסט של האלבום. היה זה סיום תקופה טובה של הסטונס שהחלו לחוש שהם שוב תקועים מבחינת הצליל שלהם והמוזיקה שלהם. למעשה הבעייה שלהם היתה ששנות השמונים היו השנים שבהם הרוק, שכיכב בשנות השבעים, החל לרדת, בעיקר החל משנת 1983 שבה הדיסקו הפך להיות רך יותר ויותר והתחבר לפופ המתוק של התקופה.
המשך יבוא
קודם כל דבר ראשון והכי חשוב הסטונס לא הפסיקו להיות אחת מהלהקות המוגרניות בתחילת שנות השבעים!!! ולד זפלין אתה בכלל לא יכול להשוות!! קודם כל יש להם צליל שונה לגמרי!! אין פה בכלל בלוז ,R&B או סול בכלל!! זפלין היו בכיוון של הרוק המתקדם,הרוק הקשה זה שעושה חור במוח…לפייג, באמת יש כשרון גדול אבל פלנט? כן הייתה לו את היכולת להגיע לצלילים גבוהים אבל איך אפשר להשוות לקול של הסולן בהא הידיעה של הרוקנרול מיק ג'אגר? למיק שלנו יש קול מחוספס,אך יודע לשיר בלדות נוגעות ללב ולא מתבכיינות כמו ANGIE שמראות עד כמה הוא מתכוון למה שהוא כתב.שפלנט שר אחרי דקות ספורות בא לך להרוג אותו ואז את עצמך בשל החזרות של הצרחות המבחילות האלה שדרך אגב לקח אותן מג'אגר!! וללמרות מה שהכותב טוען כאן שלמעשה הסטונס מעולם לא השתחררו מעזיבתו של בראין איזה שטויות!! דווקא כשג'ונס פוטר הם הגיעו לשיאים חדשים במוסיקה שגאונית שלהם! הבעיה בארץ היא שלא כל כך מעריכים ומתחברים לסטונס! הם כותבים על המציאות ולא על שדות תותים לנצח או על הדרך הישירה לגן עדן הם כותבים על MIDNIGHT RAMBLER שרצח ואנס אנשים רבים…והכתיבה של גאגר וריצ'רדס כל כך גאונית ובכלל כשג'אגר שר את השיר ובהופעות תמיד בגוף ראשון אתה לא כועס על התנהגות האדם הנבזה הזה אלא נסחף על השירה הנהדרת הירידה והעלייה בטונים הריפים המדהימים של המאסטר קית' ובכלל נכון באמצע שנות השמונים האלבומים נעשו מפוזרים אבל לדעתי זה רק קרה בשל המתיחות של התאומי הזוהר.ודבר נוסף בעוד פלנט שר ושר כמה הוא אוהב את זאת או האחרת ואמר BABE כל שנייה והיווה לדעתי אב רוחני לכותביה של בריטני ג'אגר שר את מה שהרגיש ! הוא הרגיש שלמרות אהבתו הגדולה לאנג'י הם לא יכולים יותר ושיש לו את הבלוז לאיזו אחת שכנראה לא הבינה את אהבתו המטורפת אליה או את הגרופי בת ה15 שאמה לא יודתע יאך היא צורחת ושורטת או על כל הבנות שמביאות לו ילדים מבלי לבקש.ולגבי STAR STAR זה בהחלט לט שיר גרוע!!! זה שיר על המצב שהיה באותן ימים! היו זונות בהתחפש לגרופיות וזה מה שתאומים ראו ועל זה הם שרו כי זוהי בעצם מהות המוסיקה של הסטונס והזיבה למה גם אני נערה בישראלך יכולה להתחבר אליהם גם היום! כי זה אמיתי ומהלב ולא מתבכיין וזה נוגע במקומות אפלים של השטן וגם ביקורת של הבושות של בוש .לנושא אחר לאף אחד ובמיוחד לא הביטלס הצבועים ולא לפלנט לפייג' לדילן_המלך!) אןו לג'ים מוריסון(האלוהי) לא היה קודם כל את הכריזמה שישי לכל חברי הלהקה ובמיוחדלג'אגר ולריצ'רדס!!! ג'אגר היה כל כך יפה ! וכריזמטי ואינטלקאטואל שלא משנה מה כולנו רצינו ועדיין רוצים שהוא כן יחמיץ את הכפתור במכנס כי כן כולנו רוצים שמכנסיו יפלו למטה ולא בשל רצוננו להתל בו אלא בשביל מעשיו אחרים שרבות עשו עימו…והסקס אפיל שלו…אני ראיתי איך כמה לא הסכימו איתי על יופיו המהמם(מעריצות של הנשר הבוגדני לנון ושל הבלונדיני הצרחני פלנט…)על דבר אחד העוורות הללו לא יכלו להגיד שקר וזה הסקס אפיל המטורף שיש לג'אגר ולא יעזור כלום זה חלק ניכר בלהיות זמק רוק!!! ואם מדברים על סקס אפיל אז קית' אוו קית'… כמה כריזמה ופעם אפילו חן רב והכישרון!!!! והההילה סביבו והרושם שהוא מותיר אחריו וצ'רלי המוכשר שמגלםבדיוק מה שמתופף צריך להיות מוכשר בעל מסתורין ומנגן בשביל חבריו ללהקה כי הוא באמת אוהב את מה שהוא עושה ומותיר את האגו שלו בצד…ומיק ורוני הגיטרות הנלוות אחד צעיר מהורהר ומוכשר בצורה בלתי יאמנת והשני נראה כמו אחיו הצעיר של המאסטר מוכשר עד מנעל האולסטר שלו ועל קצת רעמתו השחורה והבס המדהים .ואיך אפשר שלא להזכיר שבסופו של דבר זפלין כן התמוססו כמו ספינת אוויר מעופרת הביטלס הראו לעולם כמה אגוצנטרים הם וג'ים החתיך לצערנו בסוף באמת נסע לאור הירח…ובוב עדיין מצויין אבל לא אף פעם לא היה את ההופעה הזו שיש לסטונס…ורק הם 45 שנים אחר כך ממשיכים להוציא אלבומים מועמדים לגראמי ולהופיע בכל רחבי העולם לעיני בני החמישים והחמש עשרה ובסופו של דבר כל אחד גם הסולן של THE GREATEST ROCK N' ROLL BAND IN THE WORLD מרגיש ש I CAN'T GET NO SATISFACTION
יקירי/תי
אתה צודק בהרבה דברים רק שזה פחות מעניין אותי להתייחס לליריקה ולמה שמלחשים מחדרי המיטות, זה יותר מתאים לבריטני. האסתטיקה האמיתית בעיני זה המוזיקה עצמה ואל זה אני התייחסתי.
אין הרבה מה לעשות, בסוף שנות השישים תחילת השבעים, למרות שהמוזיקה של הסטונס היתה טובה יותר בהרבה משל להקות אחרות כמו ledzep וכמו queen, black sabath להקות אלו החלו לכבוש את הפיסגה של הפופולאריות ושל ההובלה המוזיקלית בעולם הרוק. וזאת מהסיבה שהיתה להם בעייה בתחום הוירטואוזיות.הסולנים של הלהקות שציינתי הלכו לכיוון הרגיסטרים הגבוהים מה שמיק ג'אגר לא יכל להגיע אליו, והם סחפו את כל האחרים. כל הדור הבא של הרוק נמשך לצליל החדשני שלהם והעדיף אותו על פני הרוק המחוספס של הסטונס. עובדה היסטורית.