כתבה בבוטיק של ליהיא, שסוקרת צורה מאוד מזליקית שבה נפגשו שני סגנונות מוזיקלים שונים ואף עויינים ויצרו דבר חדש. מרתק.
מירי בן-ארי והיפ-הופ
Miri Ben-Ari היא המוזיקאית הישראלית היחידה עד כה, שההשפעה שלה על המוזיקה בעולם כולו מורגשת ותורגש בעתיד הרבה יותר. בן-ארי פיתחה סגנון נגינה שמאפשר לה לנגן היפ-הופ וראפ אמיתיים, היא השתחררה ממגבלות של טכניות והמוזיקה שלה משתלבת באופן חלק עם הסגנון המוזיקלי שבו היא עוסקת. כל עוד בן-ארי תתמיד ותמנע מגישה וירטואוזית, היא תוכל לתרום תרומה משמעותית להיפ-הופ, ולמעשה התרומה שלה כבר נעשתה. בן-ארי הוכיחה שהכינור יכול להתאים לסגנון יותר מכל כלי נגינה אחר ככלי מוביל ומאלתר. הרקע שלה במוזיקה קלאסית הביא לה ככל הנראה את הדיוק בצליל שדומה לתפיסה ההיפ-הופ שבה הצלילים מדוייקים, וגם צלילים שבהם הדי-ג'יי בכוונה רוצה ליצור משהו "מלוכלך" הרי שהוא מתכנן זאת בצורה מדוייקת, ממש בדומה למה שבן-ארי עושה עם הכינור.אפשר גם להבחין באהבה שלה למוזיקה ולרצון שלה ללמוד ולהתקדם בה, היא לא איבדה את האהבה לדברים הפשוטים לכאורה שהופכים למורכבים ככל שמעמיקים בהם.
דון אימוס: הומור חינני
בן ארי מצד שני נהגה בצורה לא נכונה כשפנתה להטיף לשחורים לאהדה ל-Martin Luther King Jr, אותו מנהיג אפריקאי-אמריקאי שנרצח בשנות השישים. חשוב להבין שהחברה האפריקאית אמריקאית עברה תהפוכות רבות ומירי בן-ארי לא יכולה לבוא ולנסות להעביר מסר פוליטי שכזה, יהיה עליה תחילה להבין את ההיסטוריה הארוכה של האפריקאים-אמריקאים, ההיסטוריה של השחורים באמריקה. אפשר להבין את בן-ארי, היא מגיעה לסצנה שבה יש הרבה שנאה ואלימות, והיא מחפשת להתחבר למשהו שיש בו יותר אנושיות, אלא שכאמור הדברים אינם פשוטים, זה שההיפ-הופ מרדד את האיי-קיו של השחורים ומחסל אותם אנטלקטואלית לפחות לעוד דור או שניים, אינו אומר שפנייה לדרך כזו או אחרת תפתור את הבעייה. בשביל לפתור את הבעייה צריך להבין מה הבעייה, ופה נדרש לימוד ארוך של הבעיות של האפריקאים אמריקאים, והסיבה למה המילה "כושי" הפכה להיות שגורה בפיהם אחד כלפי השני באופן שמאז ימי המיניסטרל העליזים לא היה כמותו, ואולי אף יותר.
החום והקיץ
זוהי הודעה מחוץ לתחום שבדרך כלל נכתב בבלוג. החום העז ששורר בחוץ הוא יוצא דופן השנה וראוי להסב את תשומת הלב. בייחוד הדבר פוגע בהאזנה למוזיקה. ההמלצה היא כמובן לנצל את ימי הקיץ וללכת לראות הופעות חיות במקומות ממוזגים, כי בקיץ למרות החום ולמרות הכל מוזיקה יכולה להיות דרך מצויינת לבלות את הזמן בנעימים ומוזיקה יכולה למלא את המצברים לשאר ימות השנה. כל אחד שיכול להרשות לעצמו, בין אם זה פסטיבלים או מועדונים איכותיים, זה הזמן!
אסור לתת לחום שמשבש את הדעת, מרתיח את הדם, ופוגע בשיקול הדעת בעצם גרימתו לעצבנות, אסור לתת לו לפגוע בפאן התרבותי ואני משוכנע שעם כל העצבים של ימי הקיץ מי שיצנן עצמו בהופעה מוזיקלית טובה ירגיע את הנפש וישחרר חלק מהמתחים שהחום יוצר.
מבקרי מוזיקה קלאסית זה כבר לא זה
לפני מספר שבועות פרסם הניו יורק טיימס כתבה אודות גל של פיחות במעמדם של מבקרי מוזיקה קלאסית, שבה לידי ביטוי בעיתונים גדולים בערים גדולות ומרכזיות של תרבות. הדבר בא לידי ביטוי הן בסגירת טורים, הפחתת טורים, הפחתת מספר הכותבים ועוד כל מיני דברים שמראים מגמה שמבקרי המוזיקה הקלאסית שנהגו לשרוץ ברוב העיתונים הגדולים במהלך המאה ה-20, כעת הופכים להיות פחות ופחות נדרשים. כנראה שביקורת מוזיקה בעידן שלנו נמצאת במדייה האנטרנטית, ככה שאין צורך ממשי במבקרי מוזיקה בעיתונים. או שאולי כן?
מבקר מוזיקה שמצוי במדיית עיתון חשוב יש לו השפעה גדולה מאוד אבל מעבר לכך זה לא נותן לו הרבה יותר. המוזיקה הקלאסית שאין בה שום חידושים מרחיקי לכת מזה שנים ארוכות, מקבלת ביטוי באמצעות דורות על גבי דורות של מבקרי מוזיקה, מרביתם רומנטיים ביותר שמספקים לקורא את מיטב ההזיות הרומנטיות האפשריות. בצורה כזאת נשמרת הגחלת של האי-התקדמות המוזיקלית מזה שנים, כאשר הציבור חובב המוזיקה הקלאסית בעצם שוקע לתוך חלומות רומנטיים אלו ומתחסן בפני כל אפשרות של יצירתיות עתידית.
בדר"כ זה מספיק לקורא לקרוא ולהתרפק על מספר קטן של כתבות על אופרות רומנטיות ובזה למעשה יובטח ששום פריצת דרך מוזיקלית לא תגיע מהכיוון שלו. בשנים האחרונות אנחנו עדים לרומנטיזציה דומה בג'אז כאשר הג'אז הרומנטי תופס כל חלקת מבקר מודרני בן ימינו ואין שום עידוד למוזיקה חמה.
בישראל במשך שנים נחשבה מוזיקת הג'אז לחמה מידי, ולכן היא היתה בשוליים ולא היו שום מבקרים או שאם היו הם היו מועטים. לעיתונים מאוד נוח היה לשים מספר מבקרים של מוזיקה קלאסית, תחת ההנחה שמי שיקרא מבקרים אלו יתמלא ברגשנות הנילווית לרומנטיקה מה שמסיר את ההתנגדות הטיבעית של הקורא למה שהוא קורא בעיתון. כשהקורא מתודלק ברגשנות רומנטית שיקול הדעת שלו נעלם ויותר קל לעצב את הדעת שלו לכיוונים הרצויים לעיתונים כמו פלסטלינה. מבקרים חמים של מוזיקה חמה עשויים ליצור אפקט הפוך של גירוי מחשבתי ואנטלקטואלי בקורא, ואת זה העיתונים לא היו ממש רוצים.
הרבה ומעט במוזיקה, וקצת אודות מינימליזם
השבוע קראתי ראיון קצר עם דני טרחו, אני משוכנע ש-90% לא יזהו אותו לפי השם, אבל ברגע שיראו את התמונה מייד יזהו. אז מר טרחו היקר, בחור קשוח למדי, מספר שפעמים רבות הוא מתיישב לצפות בטלוויזיה בנחת, מסתכל על סרט נחמד שמעולם לא ראה לפני כן ולפתע מוצא את עצמו אומר "היי, הנה אני, אני פשוט מופיע פה!". בדר"כ אין לו מושג מה שם הסרט ומי האנשים שמשחקים בו. "בין 1985 כשהתחלתי לשחק ועד לשנת 1990 הופעתי בכמויות רבות של סרטים" מספר טרחו, "העניין היה פשוט, כל במאי בשלב מסויים היה אומר 'תביאו לי את המקסיקני עם הקעקוע הגדול'.". טרחו זוכר את התפקידים שלו היטב, "היתה לי שורה אחת, משהו כמו 'להרוג את כולם'.". הדבר לא נפלא מהמוזיקה, וגם במוזיקה יש דברים שחוזרים על עצמם פעמים רבות בקונטקסטים שונים.
דני טרחו: בלעדיו זה לא זה
לא משנה מה יגידו, דני טרחו הוא מגדולי שחקני סרטי האלימות של שנות השמונים. פשוט, בלעדיו זה לא היה זה, נקודה.טרחו הופיע בתפקידים קצרים, אבל כשהופיע הופיע באנטנסיביות. הוא לא שחקן גדול, סה"כ הוא שיחק את עצמו, מאפיונר אמריקנה קשוח. אבל מרגע שהופיע בסרט ועד שהוא "נפתר" (בדר"כ הבעייה של הצופה איתו נפתרה כשהדמות נהרגה) הוא היה בראש של הצופה.