הרבה ומעט במוזיקה, וקצת אודות מינימליזם

השבוע קראתי ראיון קצר עם דני טרחו, אני משוכנע ש-90% לא יזהו אותו לפי השם, אבל ברגע שיראו את התמונה מייד יזהו. אז מר טרחו היקר, בחור קשוח למדי, מספר שפעמים רבות הוא מתיישב לצפות בטלוויזיה בנחת, מסתכל על סרט נחמד שמעולם לא ראה לפני כן ולפתע מוצא את עצמו אומר "היי, הנה אני, אני פשוט מופיע פה!". בדר"כ אין לו מושג מה שם הסרט ומי האנשים שמשחקים בו. "בין 1985 כשהתחלתי לשחק ועד לשנת 1990 הופעתי בכמויות רבות של סרטים" מספר טרחו, "העניין היה פשוט, כל במאי בשלב מסויים היה אומר 'תביאו לי את המקסיקני עם הקעקוע הגדול'.". טרחו זוכר את התפקידים שלו היטב, "היתה לי שורה אחת, משהו כמו 'להרוג את כולם'.". הדבר לא נפלא מהמוזיקה, וגם במוזיקה יש דברים שחוזרים על עצמם פעמים רבות בקונטקסטים שונים.

לא משנה מה יגידו, דני טרחו הוא מגדולי שחקני סרטי האלימות של שנות השמונים. פשוט, בלעדיו זה לא היה זה, נקודה.טרחו הופיע בתפקידים קצרים, אבל כשהופיע הופיע באנטנסיביות. הוא לא שחקן גדול, סה"כ הוא שיחק את עצמו, מאפיונר אמריקנה קשוח. אבל מרגע שהופיע בסרט ועד שהוא "נפתר" (בדר"כ הבעייה של הצופה איתו נפתרה כשהדמות נהרגה) הוא היה בראש של הצופה.

מינימליזם זה הרעיון להשיג כמה שיותר בכמה שפחות. דני טרחו כאמור לא עסק במינימליזם, כי בדקות שהוא הופיע הוא הופיע במלוא האנטנסיביות. אלא שזוהי כשיטה של במאים שיטה מינימליסטית, שימוש בשחקן לאותה מטרה שוב ושוב סרטים שונים. נעבור למוזיקה. במוזיקה זה אומר שמי שיכול בצליל אחד או בכמות קטנה של צלילים להרשים את המאזין אז הוא בכיוון הזה. המינימליזם בג'אז הופך במרוצת השנים יותר ויותר פופולארי, בתחילת ימי הג'אז למשל, המוזיקה היתה אנטנסיבית ושוטפת ללא מעצורים. בתקופת הסווינג ההרכבים היו נוהגים להוות להקת רקע לסולנים פעמים רבות. עם השנים הגיעו אמני ביבופ שניגנו צלילים מעובים יותר והשקיעו פחות אנרגיה. הרעיון היה כמובן בכיוון של המינימליזם. פחות השקעה בהאזנה למה שההרכב עושה. פחות מאלתרים בעת ובעונה אחת.הג'אז החופשי ובייחוד הג'אז-החופשי-המודרני ובעיקר בסגנון ג'אז-פסקולי-סרטים למינימליזם יש מקום מיוחד. בסגנון הזה שבו האמנים מנגנים לפרקים ארוכים צלילים שמהווים פסקול נטול תוכן, על המאזין מוטלת החובה בכל הקטעים הללו להשלים את החסר באמצעות דמיונו.פעמים רבות מתארים זאת אנשי הג'אז החופשי בתיאורים טרנסדנטליים, ומשתמשים במילה "אנרגטיות" בשביל לתאר את המצב הזה.

אך למעשה מדובר במצב שבו כמו בכל מינימליזם, ופה כדאי אולי לכל מי שלא מבין את העניין הזה להתעמק, הרעיון המרכזי של המינימליזם בכללו הוא שהמאזין צריך להשלים בראשו. אולי באמת כדאי להתעמק על החלק הזה.מי שעשה מבחן פסיכומטרי בוודאי נתקל בנושא של התבניות. נותנים מספר איורים ומבקשים איזה מבין איורים אחרים יכול להשתבץ במקום הבא. שאלות דומות הן שאלות בסדרות מספריות. למשל מה המספר הבא בסדרה 1 3 9 27? כמובן שמצפים שהתשובה תהיה 81, אלא שכמובן מבחינה מתמטית אפשר למצוא סדרה מתאימה לכל מספר שיבחר, אלא שיש כאן נושא של השלמת תבנית ידועה מראש. בכיתה א יש את האותיות בקווים מרוסקים והילדים צריכים להשלים את זה. בחיים נתקלים בזה פעמים רבות ואנשים כל הזמן משלימים תבניות. בעיתון למשל כשמפרסמים כתבה, העיתונאים ומעצבי דעת הקהל שרוקמים את הכתבה יושבים במשך שעות ארוכות וחושבים מה יחשוב הקורא, או למעשה, וזה העקרון של עיצוב דעת קהל, כיצד ליצר תבנית מתאימה שתגרום לקורא לחשוב את מה שרוצים שהוא יחשוב.

אם אנחנו חוזרים כעת לנושא של מוזיקת ג'אז-פסקולי-הסרטים, הרי שזה בדיוק מה שקורה למאזין, הוא נדרש להשלים בראשו את הרגעים השקטים. אם לא יעשה כן, ישתעמם. יתכן שגם לעשות כן ישתעמם במידה מסויימת, אבל אם יצליח לייצר לעצמו תבנית מתאימה מהר מספיק, ייתכן שיוכל לשאוב הנאת-מה מהפסקול. לצורך המחשה בחרתי באמן Anthony Braxton שנוהג להשתמש הרבה ברעיונות אלו. ההופעות של ברקסטון עוסקות בעיקר בדברים אלו, ברקסטון מספק קטע מסויים מסוג ג'אז-פסקולי-הסרטים, כמו בקטע הראשון, אפשר לראות שהאמנים מנגנים כל אחד לעצמו, ויוצרים בעצם פסקול שבו כל מאזין צריך להשלים את התבנית. וכל מאזין יכול להשלים זאת בצורה שונה. התבנית הבאה למשל מזכירה לי גם אווירה של מואזין מוסלמי, וגם אווירה של ג'ונגל. במשך הדקות הארוכות שבהם משמיעים האמנים את הציוצים, אין תוכן מוזיקלי של ממש שמבוצע ע"י האמנים, אלא אווירה בלבד, ומי שאמון על יצירת התוכן הוא המאזין בלבד, באמצעות תבניות מוכנות הקיימות בראשו.

מכאן נוהגים לתאר זאת כ"אנרגטיות", בעצם האמנים מייצרים תוכן מינימלי, או יותר נכון, רקע לתוכן, והמאזין הוא זה שמקבל "אנרגיות" כביכול מזה שהוא משלים את התבניות. המאזין למעשה מרגיע את מוחו במחשבות רחפניות, ומייצר תבניות במידה והוא מרוכז. המאמץ מהמאזין הוא לעיתים רבות גדול ממה שעושים האמנים, שהרי מה שהם עושים זה בעיקר התעסקות טכנית עם הכלים למטרת הפקת צלילים. גם האמנים הוזים בצורה דומה למאזין בכל מהלך הפסקול. ברקסטון משלב גם קטעי "ניקוי", קטעים שבהם לאחר שהראש של המאזין התמלא בתבניות, ברקסטון מרוקן אותו מהתוכן באמצעות צרחות עזות במיוחד כמו בקטע השני.רעיונות שכאלו קשורים למוזיקה הרומנטית בעיקר, למרות שגם במוזיקה הקלאסית כבר התבססו על תבניות, במוזיקה הרומנטית דברים אלו הפכו להיות עיקריים במיוחד. אלא שבג'אז לקחו זאת כמה שלבים קדימה, אמנים כמו ברקסטון מצליחים בהופעות חיות לייצר את הרעיונות הללו. לא כולם אוהבים את הסגנונות הללו שיש להם פחות מוזיקה אנטנסיבית ויותר התקשקשות טכנית, ועל כן יש רבים המבקרים סגנונות אלו ורואים בהם סגנונות הרסניים במיוחד לעתיד הג'אז, ודי בצדק.

נכון שחשוב לג'אז לעסוק בכל דבר חדשני, ומדובר פה במוזיקה חדשנית ללא ספק, אלא שהמינימליזם הזה טוב אולי מידי פעם, ואינו בריא יתר על המידה לעתיד המוזיקה כשיטה. מה שאנחנו צריכים כצרכני תרבות זה מוזיקה אנטנסיבית של נגנים שמנגנים נון-סטופ ומתקשרים ביניהם. מהמוזיקה הרומנטית לא יוצא שום דבר. ההיסטוריה הוכיחה שמוזיקה אנטנסיבית הביאה מאוחר יותר לתקופות רומנטיות וקלאסיות, אבל מוזיקה רומנטית בשלב מסויים תמיד נתקעת ומפסיקה להתקדם, עד אשר מגיעה מוזיקה אנטנסיבית ומזרימה לה השראה ורעיונות.מבקר הג'אז הנודע סטנלי קראוץ' אמר פעם וקלע למטרה, "כיצד אפשר לומר על מוזיקה שהיא אנרגטית כאשר המוזיקאים מוציאים פחות ופחות אנרגיה?". וזו בדיוק הבעייה במוזיקה הזאת. אז כמה שברקסטון מבריק עדיין אסור להתמכר לרעיונות הללו שקל מאוד להשחת בהם מכיוון שאינם תורמים להתקדמות המוזיקה בטווח הארוך, חשוב שיהיו גם מוזיקאים שמנגנים מוזיקה אנטנסיבית בשביל שיהיה עתיד למוזיקה.