אלבומי ג'אז ישנים: המכירות

בניגוד לאגדה הרווחת, רבים מאלבומי הג'אז הישנים התחילו להמכר היטב רק בשנות השישים. לשם הדוגמא, שאלת טריוויה קטנה, מהו אלבום הזהב הראשון של מיילס דייויס? שאלה שבטח רבים משוכנעים שהם יודעים את התשובה ויענו לשאלה זאת Kind Of Blue. הרי ידוע שקיינד אוב בלו יצא בשנת 1959, וידוע שהוא נחשב לאלבום הג'אז הנמכר בכל הזמנים, אם ככה, השאלה נראית פשוטה מאוד, לא? ככל הנראה לא כל כך.

התשובה היא דווקא Bitches Brew, שזכה להיות אלבום הזהב הראשון של מיילס דייויס בשנת 1976. שאלה הבאה: מתי קיינד אוב בלו זכה להיות אלבום זהב? או קיי, התשובה היא אוגוסט 1993. נחמד לא? עד אוגוסט 1993, קיינד אוב בלו לא היה אפילו אלבום זהב. 34 שנים שבהם רמת המכירות שלו לא היתה יוצאת דופן במיוחד. בין 1993 ל-2008 השלים קיינד אוב בלו 4 פלטינות. נחמד לא? 34 שנים בשביל זהב אחד, 15 שנים בשביל 4 פלטינות. להמשיך לקרוא אלבומי ג'אז ישנים: המכירות

מות הג'אז

זהו החלק השלישי מתוך 3 על הג'אז. החלק הראשון עסק במלחמת התרבות סביב הג'אז שנמשכת עד היום. החלק השני עסק בסקירה היסטורית כללית של התקופות של הג'אז מאז פרץ לקידמת הבימה המוזיקלית המערבית בשנת 1917 ועד ימינו. החלק הנוכחי מטרתו להצביע על סממני עזר להבנת המוות של הג'אז. המוות של הג'אז אינו פשוט לתפיסה מאחר ויש אנשים שעוסקים בו, אנשים שמלמדים אותו ומקליטים אותו ומופיעים אותו. דבר דומה אפשר לומר על המוזיקה הקלאסית, ומוזיקת הבארוק. המוזיקה הקלאסית ובעיקר הזרם הרומנטי שלה ממשיכים להלמד ולהתנגן ע"י אנשים חדשים כל הזמן, למרות שהמוזיקה הקלאסית מתה לחלוטין מזה זמן רב. גם בג'אז ישנם זרמים רומנטים שממשיכים להתקיים, לכאורה באותה מידה.

המדד הראשון לחיים של ז'אנר אומנותי הוא מדד הפיתוח, כלומר לאן יש לז'אנר ללכת ולהתפתח. במוזיקה הקלאסית, אנשי הבארוק היו אנשי עבודה ופעלתנות, פרצו גבולות ויצרו צורך לאלו שבאו אחריהם להרחיבם. אבל עם בואו של הזרם הרומנטי החלו להסגר הגבולות, עד כי בשלב מסויים אמנים שהגיעו לא היה להם לאן להתפתח ומה לחדש, למעט ניואנסים במידע הקיים. תוך זמן קצר יחסית, נסגרו כל האפשרויות. ובג'אז? כשהגיעו ראשוני הג'אז מניו-אורלינס לשיקגו, אנשים כ Louis Armstrong, Johnny Dodds , Jelly Roll Morton, Pops Foster ואחרים הם היו מוזיקאים שבאו עם ידע רב כיצד לבצע את מה שרצו, אבל מיעטו ביכולת לבצע הפשטה של התהליכים שהביאו אותם לבצע את המוזיקה כפי שביצעו. לעומתם החלו בניו-יורק אמנים אחרים לבקש ולפשט את המוזיקה. השאלה היתה האם האלמנטים של שיקגו ישרדו או האלמנטים הרומנטיים.

להמשיך לקרוא מות הג'אז

הג'אז בראייה היסטורית

זוהי כתבה שנייה בסדרה של 3 כתבות אודות הג'אז. חשוב לזכור שמותו של זרם אמנותי מסויים נמדד לאורך זמן. כשאדם מת, יש הלוויה ובכל פרק זמן מסויים, מאזכרים אותו בטקס דתי או אפילו אישי. יש מאפיין של מחזוריות בכך שכל פרק זמן מסויים מאזכרים את המת, מחזוריות זו היא אחד הסממנים הבולטים גם באומנות, כאשר ישנה מחזוריות של התרפקות על העבר וכאשר יש תחושה שימי העבר היו ימים טובים שלא ישובו, אפשר כבר לחוש במותו של הסגנון המסויים. אלא שלא תמיד מדובר במוות, לעיתים מדובר בשינוי מסויים. כשאדם משתנה, הוא מאבד חלק מחבריו, ויוצר לעצמו חברים חדשים. כשסגנון אומנותי משתנה הוא מאבד מאוהדיו ויוצר לעצמו קהל חדש. הקהל הישן יתרפק על העבר תוך זמן לא רב. הקהל החדש יהנה. הבעייה העיקרית היא למצוא את ההבדל בין שינוי למוות, שהרי לא כל שינוי מהווה מוות. לשם כך צריך למצוא כלים אובייקטיביים, כלים כאלו שיתאימו לכל מצב נתון בניגוד לכלים שמישהו מפברק בשביל להתאים למצב שקיים בשטח. ראשית סקירה הסטורית של השתלשלות העניינים בג'אז. בכתבה הבאה בנושא יהיה סיכום של הסיבות והכלים למציאת זמני מותו של הג'אז.

התקופה הראשונה של הג'אז שכיום נהוג לכנות אותה תקופת הסווינג היתה למעשה בנויה משלוש תקופות עיקריות. השינוי הראשון בג'אז מאז תחילתו היה באמצע שנות העשרים כשלהקות ג'אז רציניות כמו הרד הוט פפרס של ג'לי רול מורטון, לואיס ארמסטרונג והחמישיות והשביעיות החמות, להקת הג'אז הקריאולית האורגינלית של קינג אוליבר ואחרות הגיעו מניו-אורלינס לשיקגו וסחפו את הזירה של שיקגו. הג'אז של ניו-אורלינס אמנם היה חם גם לפני כן, אבל רק כאשר ענקי ניו-אורלינס החלו לקבוע את הטון השינוי הורגש. היתה זו תקופת השיא של הסווינג כולו, תקופה שלאחר קריסת הוול-סטריט החלה לדעוך עכב חוסר משאבים של חברות התקליטים והאמנים הקשורים בתקופה להמשיך. בשנת 1934 חל השינוי באופן סופי, גיבורים חדשים הגיעו לערים המרכזיות והישנים נשכחו. דיוק אלינגטון וגלן מילר הציג את הזרם המרכזי של הג'אז החדש, זרמים נוספים הגיעו מצדם של אמנים כטומי דורסי ובני גודמן, אבל הגיבור של התקופה היה דווקא קאב קאלוואי שהציג את תחילת הזרם שלמעשה ייפרד בהמשך מהג'אז, הג'אמפ בלוז שיהפוך להיות מוזיקת הסול, הרוקנרול הפ'אנק והדיסקו, ומי שמספק את החלק היותר קשוח של הצד הזה של הג'אז, היה קאונט בייסי.

להמשיך לקרוא הג'אז בראייה היסטורית

מלחמת התרבות בג'אז

זוהי כתבה ראשונה אודות הג'אז בסדרה של 3. מאז ימיו הראשונים של הג'אז, ניטשה מלחמה תרבותית קשה בין תומכי הג'אז האמיתי, קרי הללו שראו בג'אז ובמאפייניו הבסיסיים בסיס קבוע והכרחי עליו יש לשמור, ושכל שינוי בג'אז אל לא לגעת בחלק ההכרחי,שמא תבוא השחתה ודאית של כאלו שאינם מבינים, לבין הללו ששאפו בשם כביכול "קידמה" שלא היתה אלא חזרה אחורה, לשנות את הג'אז כאילו היה מוזיקה פופולרית נטולת סטנדרטים. המאבק ניטש בעיקר בין לבנים ללבנים, למרות שהראשונים גוננו על השחורים ואילו האחרונים שאפו בראייתם החלשה להפוך את הג'אז יותר ויותר למוזיקה שבה ללבנים יש יכולת ביטוי שוות ערך לשחורים. האמת היתה הפוכה, היו אלו השחורים שנאבקו בשביל שישמעו אותם למרות שמרבית פורצי הדרך קמו מבין שורותיהם. מאבק זה של לבנים נגד לבנים הגיע לקיצו בשנות השמונים כאשר החלו גם שחורים לבטא את עמדותיהם האמיתיות, דבר שחששו לעשות אותו במשך שנים לפני כן, וכשזה קרה, הקבוצה השנייה החלה לחשוף את פרצופה הגזעני לעיני כל.

כבר בשנת 1926 כתב Roger Pryor Dodge, במכתב הגנה על הג'אז מפני המשחיתים קונן "נאמר שאין דבר כזה שנקרא ג'אז ושהכוונה בדבר שמכוון כג'אז הוא סוג של נגינת מוזיקה". דודג' שהיה שייך לקבוצה הראשונה טען בלהט כי האמנים שעושים את הג'אז האמיתי הם הללו השחורים יחד עם קבוצה קטנה של לבנים שלא נטשו את הבסיס מעולם. דודג' צפה את הנולד בעיקר כשכיוון אל הפופוליזם של מה שהוא כינה "הבית ספר הרומנטי" והישווה זאת לרומנטיות של המוזיקה הקלאסית, לעומת האיכות המוזיקלית של באך. באך כמו גם הג'אז האמיתי, טען דודג', ניגנו מוזיקה ללא שימוש בהפסקה לצורך יצירת תחושה רומנטית מזוייפת. במילים אחרות, דודג' צפה את ההדרדרות של הג'אז כבר אז במה שכינה "סינקופציה של המוזיקה הקלאסית" וראה ברומטיזציה הזו משהו שאינו קשור לג'אז.

להמשיך לקרוא מלחמת התרבות בג'אז