זוהי כתבה ראשונה אודות הג'אז בסדרה של 3. מאז ימיו הראשונים של הג'אז, ניטשה מלחמה תרבותית קשה בין תומכי הג'אז האמיתי, קרי הללו שראו בג'אז ובמאפייניו הבסיסיים בסיס קבוע והכרחי עליו יש לשמור, ושכל שינוי בג'אז אל לא לגעת בחלק ההכרחי,שמא תבוא השחתה ודאית של כאלו שאינם מבינים, לבין הללו ששאפו בשם כביכול "קידמה" שלא היתה אלא חזרה אחורה, לשנות את הג'אז כאילו היה מוזיקה פופולרית נטולת סטנדרטים. המאבק ניטש בעיקר בין לבנים ללבנים, למרות שהראשונים גוננו על השחורים ואילו האחרונים שאפו בראייתם החלשה להפוך את הג'אז יותר ויותר למוזיקה שבה ללבנים יש יכולת ביטוי שוות ערך לשחורים. האמת היתה הפוכה, היו אלו השחורים שנאבקו בשביל שישמעו אותם למרות שמרבית פורצי הדרך קמו מבין שורותיהם. מאבק זה של לבנים נגד לבנים הגיע לקיצו בשנות השמונים כאשר החלו גם שחורים לבטא את עמדותיהם האמיתיות, דבר שחששו לעשות אותו במשך שנים לפני כן, וכשזה קרה, הקבוצה השנייה החלה לחשוף את פרצופה הגזעני לעיני כל.
כבר בשנת 1926 כתב Roger Pryor Dodge, במכתב הגנה על הג'אז מפני המשחיתים קונן "נאמר שאין דבר כזה שנקרא ג'אז ושהכוונה בדבר שמכוון כג'אז הוא סוג של נגינת מוזיקה". דודג' שהיה שייך לקבוצה הראשונה טען בלהט כי האמנים שעושים את הג'אז האמיתי הם הללו השחורים יחד עם קבוצה קטנה של לבנים שלא נטשו את הבסיס מעולם. דודג' צפה את הנולד בעיקר כשכיוון אל הפופוליזם של מה שהוא כינה "הבית ספר הרומנטי" והישווה זאת לרומנטיות של המוזיקה הקלאסית, לעומת האיכות המוזיקלית של באך. באך כמו גם הג'אז האמיתי, טען דודג', ניגנו מוזיקה ללא שימוש בהפסקה לצורך יצירת תחושה רומנטית מזוייפת. במילים אחרות, דודג' צפה את ההדרדרות של הג'אז כבר אז במה שכינה "סינקופציה של המוזיקה הקלאסית" וראה ברומטיזציה הזו משהו שאינו קשור לג'אז.
בשנות השלושים אכן החלה תקופה הסווינג שדירדרה את הג'אז המוקדם. התקופה התקבלה לג'אז בעיקר בשל שחלק מגדולי הג'אז של שנות השלושים המשיכו לנגן מוזיקה איכותית, וגם אם לא היו פופולאריים כמו הלהקות הרומטיות הם היו שם. באותו הזמן "הסינקופציה של הקלאסית" קיבלה תאוצה כשאמנים כמו ארט טייטום הפסנתרן או לסטר יאנג הסקסופוניסט מחקו שאריות מהתקופה הגדולה של הג'אז לקראת מה שיהיה הביבופ בידיו של צ'ארלי פרקר. Hugues Panassie, שהקים את המועדון החם בצרפת שם ניגנו גדולי הג'אז האירופי של שנות השלושים היה מראשוני המבקרים שזיהו את הבעייתיות בביבופ, אותו לא ראה כג'אז. יחד איתו היו Mezzrow Mezz, Rudi Blesh, ואחרים שראו את חיסול הג'אז בדמות הביבופ. לעומתם היו חובבי ה"הלבנה" וה"קלאסיזציה" של הג'אז כגון Boris Vian, גם הוא צרפתי נלהבים מפרקר ולאחר מכן מיילס דייויס. היו אלו אמנים שסייעו מאוד להפוך את הג'אז יותר ויותר בעל סטנדרטים של מוזיקה קלאסית בלבד, ואנשים אלו ראו בזאת ברכה.
בשנים הללו הג'אז כבר היה מוזיקה ללבנים, הביבופ כבר היה במהלך נטישה של רבים מאוהדי הג'אז האפריקאים אמריקאים, והפך למוזיקת אקדמיות. אלא שסגנונות כמו הארד בופ הצילו את הג'אז ודחו את קיצו. בשנות השישים החלו אמנים מושפעי סגנונות "חופשיים" לצוץ. בהשראת אמנים כמו אלברט איילר שטייל באירופה בשנות השישים והפיץ את בשורת ה"ג'אז החופשי" לפני שנרצח בנסיבות לא ידועות בשנת 1970, ובהשראת נטישת הג'אז של ג'ון קולטריין ואחריו מיילס דייויס עבר הג'אז מידי האפריקאים-אמריקאים לידי לבנים שהיו למנהלים ולמובילים של המוזיקה, והגשימו תקוות שתלו בהם במשך השנים. במשך שנים קטלו אנשי הג'אז ה"חופשי" כל מי שלא סר למרותם, עד שבשנות השמונים הגיע וינטון מרסליס.
מרסליס עמד בפני מקרה היסטורי מורכב: במשך שנים טענו הללו שנקראו ה"שמרנים" או מהקבוצה הראשונה שהג'אז אינו צריך להיות מוזיקה לאקדמיות. ואילו האחרים, אנשי ה"קידמה", חשבו אחרת. מרסליס הגיע והוכיח שאפשר לחדש בג'אז ולהביא אותו לאקדמיות גם מהכיוון של שימור איכותי של אלמנטים חשובים בהיסטוריה שלו, והנה התהפכו היוצרות. לפתע ה"חדשנים" הפכו לשמרנים שלא מבינים מדוע מרסליס מביא את הג'אז לאקדמיות, ומדוע הוא מצליח להפוך את הג'אז למשהו מכובד, ומדוע הוא בכלל מלמד ילדים ומקים דורות של ג'אז לעתיד לבוא. הג'אז הם אומרים לפתע, הוא לא מוזיקה לאקדמיה. איפה הייתם 90 שנים חברים? מדוע בעבר חשבתם שכן ועכשיו לא? מדוע שיניתם דעתכם ככה בלי בלי גילוי נאות? הטענות המגוחכות נגד מרסליס מהוות עילבון לאנטליגנציה. מרסליס שיחק לפי המשחק שלהם, והם התרגזו כי הוא עשה זאת מכובד טוב ויפה. כך הפכו החדשנים הגדולים לשמרנים, והשמרנים לכאורה בעצם מייצגים את הקידמה האמיתית באקדמיה.
אז מה השתנה? עד מרסליס היתה זו מלחמה של לבנים נגד לבנים. והנה, לפני מותו ביקש גרי מאליגן כצוואה ממרסליס שמרסליס יבצע את המוזיקה שלו בלינקולן סנטר. היתה זו מחווה יפהפיה של מרסליס לאחד מגדולי הג'אז, שריגשה את מרסליס עצמו. הדבר מפריך את הטענות המגוכחות שמרסליס מקפח אמנים לבנים בראייה ההיסטורית. ניסו כל מיני טענות והכפשות נגד מרסליס אבל האיש הוכיח שהוא גדול הג'אזיסטים של ימינו, והוגן ושיש לו לב חם לכל אדם ולכל אמן.