בשבוע שעבר כתבתי על הדיקדוק של המוזיקה, שהיא שפה שקשורה בחברה ויש לה זמני עבר הווה ועתיד. למעשה לא היה צורך רב להתייחס לזה כי כבר מהימים שהתחלתי לכתוב בבלוג, הג'אז היה במרכז, וטענתי שהג'אז מוזיקה מתה. אלא שכשאתה אומר לאנשים שהג'אז היא מוזיקה מתה, או אפילו מוזיקה שקבורה עמוק הרבה יותר באדמה, כמו מוזיקה קלאסית למשל, אנשים רוגזים. "איך אתה מעז?" ובדר"כ "מי אתה בכלל?" אלו הם חלק מהתגובות שנובעות בדר"כ מחוסר בהכרה בין מה זה משהו חי ומשהו מת. אני קורא לזה דיון אחד יותר מדי.
אני יכול לקרוא למשל על אלברט איינשטיין בעיתון של ימינו וזה לא הופך אותו לחי. מישהו עוסק, ללא ספק יש מישהו שעוסק בתורתו ולומד אותה. הוא ינסה לעשות איתה משהו ואולי גם יצליח. אנשים מתרגמים זאת לחיי נצח. לפי זה הפילוסוף סוקרטס למשל יחיה חי חיי נצח וספק אם אי פעם אלו יסתיימו. סוקרטס העמיד בפני האנושות דילמה, לפחות כך זה נחקק בזכרון האנושי, שכמעט כל פילוסופיה שקמה נאלצת לאיזשהו מקום להתמודד איתה. למשל הפוסט מודרניזם שהוא פילוסופיה שקמה אלפי שנים לאחר מותו של סוקרטס, במידה רבה אפשר לומר שהיא נזקקת לרעיון מסויים של סוקרטס בשביל להתקיים. להמשיך לקרוא דיון נוסף "אחד יותר מידי"