דיון נוסף "אחד יותר מידי"

בשבוע שעבר כתבתי על הדיקדוק של המוזיקה, שהיא שפה שקשורה בחברה ויש לה זמני עבר הווה ועתיד. למעשה לא היה צורך רב להתייחס לזה כי כבר מהימים שהתחלתי לכתוב בבלוג, הג'אז היה במרכז, וטענתי שהג'אז מוזיקה מתה. אלא שכשאתה אומר לאנשים שהג'אז היא מוזיקה מתה, או אפילו מוזיקה שקבורה עמוק הרבה יותר באדמה, כמו מוזיקה קלאסית למשל, אנשים רוגזים. "איך אתה מעז?" ובדר"כ "מי אתה בכלל?" אלו הם חלק מהתגובות שנובעות בדר"כ מחוסר בהכרה בין מה זה משהו חי ומשהו מת. אני קורא לזה דיון אחד יותר מדי.

אני יכול לקרוא למשל על אלברט איינשטיין בעיתון של ימינו וזה לא הופך אותו לחי. מישהו עוסק, ללא ספק יש מישהו שעוסק בתורתו ולומד אותה. הוא ינסה לעשות איתה משהו ואולי גם יצליח. אנשים מתרגמים זאת לחיי נצח. לפי זה הפילוסוף סוקרטס למשל יחיה חי חיי נצח וספק אם אי פעם אלו יסתיימו. סוקרטס העמיד בפני האנושות דילמה, לפחות כך זה נחקק בזכרון האנושי, שכמעט כל פילוסופיה שקמה נאלצת לאיזשהו מקום להתמודד איתה. למשל הפוסט מודרניזם שהוא פילוסופיה שקמה אלפי שנים לאחר מותו של סוקרטס, במידה רבה אפשר לומר שהיא נזקקת לרעיון מסויים של סוקרטס בשביל להתקיים.

בשביל שהפילוסופיה של סוקרטס תהיה לחייה יצטרכו האנשים לפחות בחברה מסויימת לחיות על פיה. עובדתית בימיו של סוקרטס היו חלק מהחברה שבה חי שפעלו על פי הפילוסופיה שלו ומימשו אותה, היה זה החלק המאוד קטן של החברה אם בכלל, וגם אז היתה התנגדות אליה רבה בהרבה מהללו שחיו על פיה אם היו כאלו מלבד סוקרטס. גם לאחר מכן ועד לפוסט מודרניזם סוקרטס היה פילוסוף שלא ממש רצו לממש את דבריו כך עבור כל החברות הקיימות. גם אם היו פילוסופים שנצמדו אליו, הם רצו לואדות את מות הפילוסופיה שלו יותר מאשר חשבו להחיות אותה.

הפוסט מודרניזם נתן חיים במידה מסויימת לפילוסופיה של סוקרטס וזאת אלפי שנים לאחר שהיא היתה מתה. המוזיקה של באך מתה לפני מאות שנים. כמובן שרבים המשיכו במשך כל הזמן הזה לעסוק בה, אך ההוויה שלה נותרה בעבר, עת קמו המוזיקה הקלאסית והרומנטית ועוד תתי תקופות אחרות והחליפו את כל הסגנונות של תקופת הבארוק כולל זו של באך. במידה מסויימת מידי פעם המוזיקה של באך מקבלת החייאה לזמן מה וחוזרת לקבר. חשוב לציין שאותם אנשים באקדמיה שעוסקים במוזיקה של באך אינם מעניקים לה בדר"כ חיים כי אם מציינים את מותה, האקדמיה תפקידה הוא דווקא להמחיש מותם של דברים ולהספידם שוב ושוב. לכן האקדמיה מלמדת דברים כמו בטהובן או איינשטיין משום שהתורות הללו מתות.

ובסיכום הכללי כמובן שתורתו של סוקרטס מתה מהבחינות שציינתי. אין ספק שתהיה זו קידמה אם אי פעם אנשים יגיעו לרמה של לחיות ע"פ תורתו ולהצליח לקיים חברה מתפתחת בצורה כזאת, אלא שתורתו של סוקרטס לבדה לא תאפשר זאת ככל הנראה ויהיה צורך בפילוסופיה נוספת. יהיה צורך במישהו שיוכל לקחת את הפילוסופיה המתה של סוקרטס ולחקור את הקצוות החסרים שלה בשביל להגיע לפילוסופיה טובה יותר. הפוסט מודרניזם עשה משהו שכזה, הבסיס של לא להתייחס לעבר כחלק משיקול הדעת של העתיד הוא בהחלט תהליך שעובר גם דרך ההיסק של סוקרטס, סוקרטס יאמר שאנחנו לא יודעים כלום על העבר ואילו הפוסט מודרני יאמר שאם קורה משהו בעבר לא בטוח שיש מה ללמוד ממנו לגבי העתיד.

הפוסט מודרניזם הוא כרגע פילוסופיה שמתחילה בשלבי הגסיסה שלה עצמה, אבל במידה מסויימת היה קשר בינה לבין סוקרטס, אבל היא לא החייתה אותו! וזהו הבדל חשוב בין חי – בימינו הפוסטמודרניזם, לבין מת – בימינו סוקרטס. מוזיקת הג'אז כשפה מוזיקלית בשנותיה הראשונות הציגה את הרצון של החברה האפריקאית-אמריקאית יחד עם מעטים אחרים שהיו מחוץ לחברה הזאת אך בנו לעצמם מעגלים חברתיים נפרדים מהחברות שלהם, והרצון שלהם לייצר משהו בהשראה טובה. עבור האפריקאים-אמריקאים היתה זו הזדמנות לקחת את הבלוז, המרקם של המוזיקה שלהם,  ולבצע עליו העצמה עם כלי נגינה מהדרג המתוחכם ביותר, לצד התעסקות עם הדינמיקה הקבוצתית שלהם ששורשיה באפריקה, ושבאה לידי ביטוי בצורת הסווינג, ולצד התעסקות של כל זה מול אתגרים מוזיקליים מהמעלות הגבוהות ביותר. עבור האחרים, היתה זו הזדמנות לצאת מהקיפאון שהמוזיקה הרומנטית כפתה מזה דורות ארוכים.

במידה מסויימת היו אלו שנות השלושים שבהם החלה ההדרדרות והחיוניות ירדה. האפריקאים-אמריקאים הפחיתו את ההתעמקות שלהם בבלוז, הסווינג שלהם היה לו צליל "מת" יותר ויותר, והנסיון שלהם היה לעסוק ביותר ויותר תאוריות קיימות מהעולם הקלאסי והרומנטי. עבור ההרכבים הלבנים והאחרים היתה זו תקופה שבא עדיין ניסו להשתחרר מכבלי מהרומנטיקה אך הבינו כי היכולת שלהם לעשות כן מוגבלת יחסית להרכבים האפריקאים-אמריקאים. בשנות השלושים שתי הסצנות החלו להשמע יותר ויותר אחת כמו השנייה, וזה סממן של הזדקנות המוזיקה. הביבופ שפרץ בשנות הארבעים סימן באופן די מובהק את הכיוון של המוזיקה של האפריקאים-אמריקאים בג'אז ככיוון ששואף ללכת למחוזות הכי מתקדמים של המוזיקה הרומנטית. הגסיסה הזאת של הג'אז הורגשה בהתרחקות שלו מהבלוז, מהתאוריות הבסיסיות של העצמת הבלוז, מהסווינג והדינמיקה הקבוצתית התרחקו לרעיונות של נגינת היחיד, הוירטואוז, והתאוריות שנגזרו מכך כבר לא שינו, למרות ההישגים של המוזיקה הזו, הג'אז איבד חלקים גדולים הקהל החברתי שהרכיב אותו, הג'אז החדש גסס עד שבעצם באמצע עד סוף שנות השישים מתן.

אמנם היו מוזיקאים שנגנו ופיתחו במידה מסויימת את הג'אז אבל הם עצמם היו הראשונים להבין שהם נכנסו לדרך ללא מוצא. מה שנותר לג'אז לעשות מאז זה בדיוק מה שקרה למוזיקה הרומנטית בשלב מסויים, מה שנשאר זה רק השלב הביזורי, והרוחניות. אולי בעתיד אני אסביר על חמשת התקופות של התפתחות של סגנון מוזיקלי שזה דורש מאמר בפני עצמו. אבל אפשר כבר להסתכל על התקופות מספר 4 ו 5 במודל, הביזורות והרוחנית ולהבין שהג'אז מרגע שהחל לעסוק בהללו, הוא מוזיקה מתה. האם זה אומר שיש להתנגד ליכולת הג'אז לייצר משהו חדש?

כמובן שלא. צריך להבין שצרכני ומוזיקאי הג'אז של ימינו אוזניהם נשחתו לחלוטין מיכולת להבין כיצד נוצרת מוזיקה חדשה. משום שהרומנטיקה שהג'אז נקלע אליה, שכוללת כאמור את הרעיונות של הרוחניות שכבר עסקו בה בהרחבה בשנות השישים, והביזוריות שהיא כיום שלטת מטעות את העוסקים במוזיקה לחשוב שפה נוצר משהו חדש. מה שיקרה למוזיקת הג'אז זה שהיא תמשיך ברעיונות הביזור שאנחנו רואים כיום במוזיקת העולם שמשולבת עם ג'אז וסביר להניח שייקחו עוד כמה שנים עד שהללו ימוצו. במקביל, יהיה גם מוזיקה רוחנית, ולמעשה למרות שהשלב הרוחני החל לפני השלב הביזורי, אנחנו עוד נראה בהמשך בעוד כמה שנים שהרוחני יחזור ביתר שאת, הוא חייב לחזור כשהשלב הביזורי ימצה את עצמו.

מוזיקת הג'אז בנקודה שבה היא מצויה תהיה חייבת למצות את התקופות הללו, הביזורית והרוחנית וזה מה שקורה בימינו. היא לא מוזיקה חייה מהסיבות שמניתי, הג'אז היא מוזיקה מתה, בדיוק כמו שחובבי המוזיקה הרומנטית של בטהובן ווגנר וכדומה מתים כמו המוזיקה עצמה. ישנם מספר יתרונות שבמיצוי הג'אז את התקופות הללו, רק כך יוכל הג'אז לזכות למלוא הסיכום שלו. אלו שנולדו להיות אמני וחובבי ג'אז בימינו אינם צריכים לבכות את מר גורלם שלא נולדו לתקופה חמה יותר, אלא לשמוח על ההזדמנות שלהם לחוות את הג'אז של ימינו. זוהי גם ההזדמנות הכי רלוונטית מכל התקופות לכאלו שאינם אפריקאים-אמריקאים או אמריקאים בכלל לעסוק בג'אז כי הביזור והרוחניות מדברים בדיוק על כך, התקופה הזאת זוהי ההזדמנות של כל אמן מוזיקה מתקדמת לראות מה הוא יכול לתת. בניגוד להמוזיקה הקלאסית, לג'אז למרות מותו עדיין יש מידה של חיוניות גבוהה יותר בהרבה מהקלאסית והרומנטית וזאת משום החופש שהג'אז מציע.

ייתכן שבעתיד אנחנו נראה חזרה לרעיונות שינאת החופש המגולמים במוזיקה הקלאסית, על חשבון החופש של הג'אז. כבר היום אנחנו רואים שיש בקרב עמים רבים אלו שלא רוצים דמוקרטיה ולא רוצים חופש, הם נמשכים לרומנטיקה שיש במלחמה ובחוסר צדק, לטרגדיה למשל שתפקידה להציג חוסר צדק שיש בחברה שאין מה לעשות נגדו, בעוד החברה המערבית של המאה העשרים בהשפעת הג'אז והחופש חיפשה לתקן עוולות, במקום לשקוע לרדידות של טרגדיות חברתיות, הרי כיום ברור שלאור המצב הכלל עולמי החופש של המערב מתחלף והטרגדיה וחוסר הצדק שהיא מנציחה עתידים לחזור. אתמול בעת שהייתי בבית-חולים הספקתי לצפות בערוץ 2 בסרט בשפה הערבית של משפחה שעקב חוסר צדק טראגי נאלצת לעזוב את הכפר שלה עקב רומן שהיה בין הבת הגדולה של המשפחה לבין איש אחר.

עקב מקרה זה שאירע 11 שנים לפני כן החברה בכפר הדפה את המשפחה ואב המשפחה בנה לעצמו עולם חדש. לצערי לא הספקתי לראות את הכל מסיבות שהייתי צריך לקבל זריקה שקטעה את ההמשך, אבל מה שהיה ברור לחלוטין זה שהסיפור הזה שהוא טרגדיה במלוא עוצמתה הוא הנצחה מובהקת של מעשים בחברה הערבית, ושאכן הרבה יותר קל כמישהו מהצד להזיל דמעה לאור הטראגיות ולאור שאי אפשר לעשות כלום נגד הטראגיות הזאת, לכאורה, ובמאבק של חברה למשל כחברה הערבית מול המערב אליו היא נפתחת שאלת הטרגדיה היא שאלה חשובה, ורבים בחברות כאלו עשויים דווקא להימשך למסר של הטרגדיה שאין מה לעשות, ובכך להכחיש פתרונות חברתיים שיכולים לתת צדק רב יותר כמו שנעשה במערב.

החברות ברוב מדינות העולם שאינן מערביות עדיין, כך זה נראה, מעדיפות שקיעה לעבר הידוע, בין אם זה הטרגדיה, או מוזיקה מסורתית, או כל דבר אחר שמשקיע את החברות השונות, ברוסיה, בסין, באיראן, במדינות ערב ובמקומות רבים אחרים, רבים מבין האומרים שהטרגדיה היא הפתרון היחיד הקיים ושוקעים למצולותיה יהיו הללו בסופו של דבר שיבקשו לחזור למוזיקה האירופאית על חשבון הג'אז, לחזור לפאשיזם על חשבון החירות והדמוקרטיה ושאר תחלואי עולם באיצטלה של טרגדיה. לא מין הנמנע שאנחנו חוזים בתקופה של ג'אז שתבוא לידי ביטוי בג'אז המבוזר ובג'אז הרוחני שיהיו שירת הברבור של תקופת החירות העולמית, לקראת הימים הבאים שיהיו חזרה חדה אחורה לטרגדייה, לואגנר, ואולי גם להיטלר.