זה נושא שכתבתי עליו בקצרה בעבר ועכשיו הזמן לפרט קצת יותר. שאלת העבר מול הווה מול עתיד באמנות ובפרט במוזיקה תמיד נשאלת. בכל זמן עבור סגנון מסויים באמנות ישנם 3 דורות, האחד זהו דור ההווה, במוזיקה אלו אותם אמנים שמובילים את הסצנה. לצידם קיים דור העבר, הללו שעוסקים עדיין בסגנון למרות שהם נחשבים למיושנים, לא משנה מה יעשו, והדור הנוסף הם הצעירים, הללו שבעתיד אמורים לתפוס את המקום. כמו כל דבר אחר, כל קבוצה מנסה לחזק את עצמה בכל מחיר. לקבוצות השונות ישנם תומכים מסיבות שונות, לייבלים למשל ירצו שהאמנים שלהם יתחזקו, ולכן יתמכו בדור שמתאים להם. כך גם חוקרים וכמובן הקהל, כל אחד מסיבותיו משתייך לקבוצה אחת, לפעמים גם ליותר מאחת.
דוגמא למצב אפשרי, דו שיח דומה יוצא לי לעשות כמידי פעם ופעם עם מישהו תורן ששואל אותי למשל איזה בלוז אני הכי אוהב. כשאני מסביר שמדובר בבלוז ישן משנות העשרים, התשובה עשויה להיות, "מה אתה מקשיב למוזיקה המיושנת הזאת?". אולי בגלל שאני אוהב אותה ונהנה ממנה וחושב שהיא הכי טובה? על זה לא חושבים! אבל נניח את זה לרגע בצד. השאלה שאני בדר"כ שואל בתגובה זה "מה אתה שומע?". די הגיוני לשאול. והתשובה שמתקבלת לא פעם ולא פעמיים היא תשובה שאיננה מפתיעה כלל וכלל. "אני שומע מאדי ווטרס" או "בי בי קינג" או אפילו "אריק קלפטון". השאלה כמובן שאני שואל במצב כזה היא, "למה אתה שומע מוזיקה מיושנת כל כך?"
אכן כן, זה דבר שאנשים אינם תופסים, לא בהכרח מה שאנשים אוהבים לשמוע הוא חדש. אבל יש אנשים שחושבים שמאחר והם מאזינים למוזיקה מסויימת, והיא נשמעת להם מודרנית, אז מדובר במוזיקה חדשה שיצאה אתמול מהתנור. בג'אז למשל יש סיפור דומה, כשאני אומר שאני אוהב את המוזיקה של שנות העשרים, לא פעם ולא פעמיים מספרים לי על אותו אמן "מודרני", חדש, יצא אתמול מהתנור, למשל "אורנט קולמן", או , "מיילס דייויס", או "ג'ון קולטריין", אותם חברה צעירים ורעננים שאתמול מבחינת המשיבים, רק החלו לנגן והמוזיקה שלהם היא "מה-זה-חדשה". אז זהו, שיש כאן מספר בעיות שיש לתת להן מענה.
דבר ראשון, כל האמנים שציינתי אינם שייכים לא לדור של ההווה, אלא אולי בחלקיק אחוז קטן, ולא לדור של העתיד. אלו אמנים שמייצגים בעיקר את דור העבר. יכול לבוא אדם ולומר, "למשל קולטריין, תראה כמה מהצעירים מושפעים ממנו והולכים בדרכו". טיעון הגיוני ולא פסול. אלא, שזה לא הופך את המוזיקה של קולטריין לדור העתיד. המוזיקה של קולטריין עשויה להשפיע על מישהו מדור ההווה או העתיד, אבל די ברור שאם המושפע ינסה לבצע אותה בדיוק מוחלט הוא יעסוק בעבר, ואם הוא מנסה לפתח אותה וללכת קדימה, הרי שמדובר במשהו מהעבר שהוא מבין שהוא יכול להשתמש בו אבל לא יותר מזה. שהרי למשל יהיו פסנתרנים שיושפעו מארט טייטום או ג'לי רול מורטון, ויהיה בוודאי איזשהו נגן גיטרה שיושפע מג'נגו ריינהארדט או מאדי לאנג, ויקומו זמרים שיושפעו מלואיס ארמסטרונג או חצוצרנים שיושפעו מבאבר מיילי. זה קורה כל הזמן, וזה לא הופך את המוזיקאים הללו לשייכים לדור העתיד, שהרי אם אחרת, מבחינה לוגית, אין לי שום סיבה להפסיק לשמוע את המוזיקה של שנות העשרים, מאחר שהיא ממילא כוללת את העתיד בתוכה!
יש כאן מונח שאנשים לא מתייחסים אליו וזהו הנושא של פוטנציאל יכולת ההתפתחות של מוזיקה ישנה. מוזיקאים לומדים את ,למשל קולטריין, כי הפוטנציאל בו נראה להם גבוה לפיתוח. אבל מי שרוצה לשקוע לתוך קולטריין הוא חי בעבר, מי שחי עם כוונות עתידיות יראה בקולטריין מורה, שאפשר ללמוד ממנו. ניוטון אמר שהוא ישב על כתפי ענקים, אבל ניוטון ראה בענקים הללו מורים, הוא למד מהם, ויצר תאוריות חדשות לחלוטין. הוא כיפר על חסרונות של התאוריות שלהם באמצעות חקירות חדשניות שביצע. במוזיקה אין שוני, האמן ששייך לעתיד יכול לשבת על כתפיים שיבחר מהעבר, אבל עליו לבצע חקירה בשביל להגיע למשהו בעתיד ולהמנע משקיעה. ניוטון יכול היה להתרפק על הענקים מהעבר, לחזור ולשכפל בדיוק מה שהם עשו. שום התפתחות לא היתה יוצאת מזה.
בבלוז הדבר איננו שונה. מה שבוצע בעבר הוא עבר, מאדי ווטרס שנפטר בשנת 1986 ושיאו היה בשנות הארבעים והחמישים, הוא לא יותר "חדש" מאשר בו-וויל ג'קסון שהיה בשיאו באמצע שנות העשרים. ומיילס דייויס אינו יותר "חדש" מאשר לואיס ארמסטרונג. יכול להיות שפוטנציאל החדשנות מלמידה מהמוזיקה של מיילס דייויס גדול מזה של ארמסטרונג, אך אין לכך שום הוכחה, ואפילו אם הייתה זה לא הופך את מיילס דייויס למוזיקאי של העתיד. שהרי אם כן, לא היינו נזקקים לדורות חדשים של מוזיקאים שיכולים לייצר דבר חדש.
טענה נוספת שנשמעת היא, שאם משהו הוקלט לפני רגע אז הוא כבר לא שייך לעתיד. שורש הבעייה שאנשים לא מבינים הוא שהחשיבות של ההקלטות קיימת אבל אינה מוחלטת. ההקלטות אינן מייצגות את המוזיקה או את כל גווניה, יש דברים שכלל לא מוקלטים ושאילו היו מוקלטים היו יכולים להיות יותר טובים ממה שהוקלט. ההקלטות כמדייה שנפוצה בקלות יכולות להגביר את ההשפעה של אמן, בדיוק כמו שרמקול יכול לשאת השפעה של נואם בכיכר לאוזניים רבות יותר, כך גם ההקלטה. כאשר משהו מבוצע ומוקלט הוא שייך לתקופה מסויימת להווה. לאחר שזו פגה, הוא מצטרף לעבר. ההשפעה של הקלטה יכולה להאריך את ימיה כמוזיקה עכשוית. אבל יש גבול מסויים, שגם אם אמנים מסויימים חושבים שהם מושפעים מהמוזיקה וממשיכים לפעול על פיה, הרי שנוצר בשלב מסויים פער דורות שמשחית את האוזן.
אבל יכול לטעון אדם, "תראה, דיברת קודם על ניוטון, נכון? היום לומדים את ניוטון כבר בתיכון. מיושן. ילד בן 15 כבר יודע כל מה שניוטון ידע. ישנם דברים הרבה יותר חדשניים.". התשובה לאותו אחד היא חד-משמעית: ניוטון מיושן, לכאורה, זה לא אומר שילד בן 15 או אפילו גדול הפרופסורים של ימינו יודע כל מה שניוטון ידע. ניוטון נלמד בתיכון משום שהצליחו לפשט את עבודתו, לפחות את חלקה, בצורה כזאת שגם ילד יכול ללמוד ממנה. אבל זה לא אומר שאין מה ללמוד מניוטון, אין לכך שום הוכחה, בדיוק כמו שיש חזרה לבאך על חשבון בטהובן, יכול להיות שחזרה לניוטון דווקא תוביל השפעה של דברים חדשים שלא יודעים עליהם. המצרים הקדמונים למשל, השתמשו בשיטה הבינארית והאוקטלית ביום יום שלהם, ורק עידן המחשבים בימינו, אלפי שנים שחלפו, הצליח להבין את הנוחות והקידמה בכך שהם התפתחו לכיוון הזה.
ובקיצור, הדברים שאותו אחד מכנה חדשניים גם הם כבר אינם נחלת העתיד, כלומר, כמובן שרעיונות כאלו עדיין יהיו קיימים בעתיד, כמו גם אגב רעיונות של ניוטון שימשיכו לעצב את העתיד, אלא שבמובן של פריצת דרך נזדקק ליותר מאמץ מאשר להתרפק נניח על איינשטיין, שאותו מלמדים פחות בתיכון. שינויים תרבותיים שכאלו שמלווים בשינוי האסתטיקה ובהשחתת האוזן, הופכים מוזיקת הווה למוזיקת עבר, בדיוק כמו שמוזיקת עתיד הופכת להיות מוזיקת הווה. ועכשיו אולי הזמן להגיע לטעות הנפוצה ביותר של מאזינים.
"תראה, אני מקשיב ללואיס ארמסטרונג וזה נשמע לי ישן. אני מקשיב לקולטריין וזה נשמע לי חדש. מוזיקה מסויימת עומדת במבחן הזמן ויש כזו שפג תוקפה." מי שאומר טיעון כזה בעצם אומר, ארמסטרונג שייך לדור העבר וקולטריין לדור העתיד. זוהי שגיאה כמובן, כי קולטריין יכול להשתייך או לעבר או להווה, מהסיבות שכבר מניתי, אלא שיש את זה שיטען שארמסטרונג הוא עבר וקולטריין הוא הווה. העניין, שקולטריין נשמע לאותו אדם חדש, משום שאותו אדם מיושן. קולטריין יכול להיות רלוונטי באחוז מסויים להווה, אך אינו יכול להיות ההווה עצמו. ההוויה היא שונה ממה שאותו אדם מתאר לעצמו. אותו אדם קפוא אי שם בליינר נוטס של שנות השישים או החמישים, ולא משתחרר משם. מאחר והוא שם עצמו במרכז העולם, הוא ממשיך, מבחינתו בצדק, לטעון בתוקף שקולטריין כאילו יצא מהתנור אתמול.
אלא שבתור אנשים מהצד שמסתכלים עליו אנחנו יכולים להבין שהוא בעצם שקוע בתוך בועה מיושנת משלו, בועה שבה העבר הוא העתיד והעתיד הוא העבר. בדיוק כפי שאין סיבה להעיר משנתו את מוכה הירח, משום שזה עשוי לגרום לו נזק, כך גם אותו איש שיושב בבועה אין שום סיבה להתאמץ ולהסביר לו את טעותו, דבר שעשוי לגרום לו לנזק. חובבי הרומנטיקה רבים מביניהם היו שקועים בבועה במהלך כל המאה העשרים כאשר מוזיקת ג'אז נפלאה היתה פעילה בשיא העוצמה. הם לא יכלו לצאת מהבועה משום שהבועה איפשרה להם לנתק עצמם ולטפוח לעצמם על האגו, ולחלקם זה איפשר פרנסה באקדמיה בתור פרופסורים שמספרים על "החדשנות" המופלאה של וגנר ובטהובן, או למורים למוזיקה ולתעשייה שלמה, שהתבססה על "החדשנות" של מוזיקה מלפני עשרות ואף מאות שנים.
מוזיקה שבמשך כל הזמן הזה נותרה בשקיעה ולא התפתחה כמעט. מדובר בבזבוז אנרגיה משווע להתייחס למוגבלות של אנשים אלו, במקום זה, עדיף לצאת החוצה ולתמוך בדברים החדשניים ופורצי הדרך ככאלו, ולא, אני לא מתכוון לנטוש דברים מהעבר, אלא שאני מתכוון להתייחס אליהם ככאלו מן העבר ולא להתבלבל בינם לבין העתיד.