רציתי לציין לשבח את הטור של בני ציפר בבלוג שלו ב"הארץ". הרעיון שצעירים ישראלים יסעו לפריז אולי הוא לא הרעיון הכי מוצלח, משום שלא כולם נוסעים בשליחות עיתון "הארץ" וזוכים לשהות במחיצת אנשים מעניינים באנטלקטואליזם של צרפת, אלא שהרעיון באופן כללי שמוצלח הוא כזה, הישראלים אכן הולכים במסלול שהמערב, בראשותו ארה"ב ואירופה, מתווה, ואם ישראל יכול לטעום מהבונבוניירה של המערב הזה, מחוזות אינטלקטואלים, הרי הוא הולך בכיוון שאליו בעצם התרבותיות הישראלית מכוונת. ומכאן נגזר שירכוש כלים הרבה יותר משמעותיים מאשר בהודו בסבירות טובה משום שהוא בעצם לומד ממה שקברניטי המדינה מכוונים אליו.
לגבי הישראליות כשלעצמה, יש משהו גס ומחוספס בישראלי אלא שקשה לומר שגסות וחיספוס אינם מנת חלקו של צרפתי אקרעי. אבל יש משהו בשיח האנטלקטואלי המערבי ששונה מהגסות הישראלית ואולי כדאי כמו שציפר מציע ללמוד מזה, אם כי ציפר בטור הספציפי עצמו מידי פעם פספס הזדמנויות להכות ברוך ונטה לכיוון היותר גס, ולא לעדינות האירופאית האינטלקטואלית, יש משהו בתרבות האירופאי שמאפשר לדברים שנשמעים מעודנים לחתוך בבשר החי לעיתים יותר מאשר מה שנשמע כמו פרא ישראלי שזועק. למשל, הבריטים ידועים ביכולות שלהם לעקוץ בציניות עדינה וממש לקטול ברכות. הצרפתים גם כן יש משהו סובלני באנטלקטואליזם שלהם. אימוץ תרבות אחרת לא בהכרח הופך חברה לבת התרבות באופן מלא, בצרפת ובבריטניה למשל ישנם מהגרים אשר רחוקים מלהוכיח שהם אימצו את התרבות, ולחילופין, הם מבקשים במפורש לייצר אלטרנטיבה תרבותית להגמוניה השולטת כרגע ולעצב את השיח התרבותי במקומות אלו לכיוונים שיועילו להם יותר. השיח הגרמני האנטלקטואלי של שנות השלושים הוביל לנאציזם במידה מסויימת, אולי כי אין נוסחה ייחודית בעצם האופי של השיח האנטלקטואלי, ולעיתים סובלנות מובילה לקוצר רוח.
אבל היתרון הגדול בטור של ציפר הוא במבט המפוקח שהוא מביט על התרבות והאמנות והיחס אליהם באירופה. ציפר פותח לנו דלת למדינה בעלת מסורת עשירה ומראה לנו מצד אחד כיצד היא מעצימה את התרבות שלה. מצד שני יש איזושהי מידה של קרירות באנטלקטואליזם הזה, שמדינה שמתגבשת אנטלקטואלית כמו ישראל יש בתהליך הזה הרבה יותר חום. ישראל יכולה להיות באמת פחות אלימהבשיח ויותר כזו שהשיח בה שם את האנטלקטואליזם במרכז מעל גחמות ריגשיות, למשל, אם אנשים יישמו במקום הזדרזות בדרכים מצד אחד ויחס גרוע של מעבידים מצד שני, מעביד שלוחץ את העובד שלו ליסוע בטירוף בכביש והרגלים שכאלו שניקנים בצורה זו או אחרת, פחות אלימות בכבישים שיכולה לחסוך חיי אדם.
הקיץ חם מאוד וקשה לתפקד בו, ואולי דורש יותר מודעות עצמית מישראלים מאשר נניח צרפת שבה האקלים נוח יותר, אין בה טרור ופיגועים המשפיעים על האוכלוסיה ומעוררים בה פחדים ותגובות, אין עליה איומים קיומיים מהותיים, יש לה מסורת מדינית רציפה יותר שמאפשרת לה לבטא את התרבותיות שבה באקלים נוח יותר. לישראל יש הרבה יותר קשיים אבל לא צריך להשתמש בזה כתירוץ שגורם להתנהגות אלימה על חשבון דברי איכות. ישראל צריכה בהחלט ללמוד ממדינות כמו צרפת ומהתרבות שלהן והאקלים שבו יצרו את התרבות ומצד שני ישראל צריכה להציע חלופות לבעיות שיש בתרבות כמו זו של צרפת או תרבויות דומות, דבר שיכול להפחית את תאונות הדרכים.
ישראל יכולה לקוות שיתפתח מסביבה אקלים מדיני, פוליטי או צבאי שיאפשר לה לחיות בשלום עם מדינות שכנות כמו שזה קורה בצרפת, גם צרפת היתה תחת סכנות מהשכנות וימים אלו עברו מזמן. אולי זה פעם יקרה בישראל. במצב כזה סביר להניח שהתרבותיות בישראל תתגבש באקלים טוב יותר ותאפשר לאנטלקטואליזם רך לבוא לידי ביטוי אם לא במקום אז לפחות לצד הגסות שיש כיום, אמנם הלוואי והיה כבר היום שיח ציבורי ואנטלקטואלי הגיוניים יותר למרות הקשיים אך מאחר וזה לא קורה אפשר לפחות לקוות לעתיד טוב יותר.
קשה להיות אופטימיים שיש ימים טובים בפתח אבל לקוות ולשאוף לטוב ולשפוי יותר זה ראוי, ליותר זהירות בדרכים, לפחות אלימות מיותרת, ולחברה יותר טובה ולהשלמה עם מדינות העולם.