ברובד הבסיסי של מהות אמנותית קיים רצון לפריצת דרך. אמנות שאינה שואפת לפרוץ דרך היא, בדיוק כמו כל דבר אחר שלא שואף לפרוץ דרך, דבר מת או על סף מיתה. באמנות זה בא לידי ביטוי בשינוי של סגנון או לפעמים כאשר יש אובדן של רכיבים תרבותיים מסויימים, למשל כאשר מגיע דור מסויים להישגים מסויימים והדור שלאחריו חש שהוא לא יכול לפרוץ דרך לאור הגדולה של הדור הקודם, נוצר המצב של המיתה. הדבר גורם בטווח הארוך ובהסתכלות שכזו על פרקי זמן ארוכים בהיסטוריה להבנה כי קיים עניין התאימות לאחור ומידת התאימות לאחור לא נופלת בחשיבותה פעמים רבות ממידת פריצת הדרך אלא להיפך, התאימות לאחור שומרת על הישג, וכל עוד היא אינה מתרפקת לאחור אלא מסתכלת קדימה היא עשויה להביא לתוספות מבורכות.
אני מקווה להביא הפעם דוגמאות מעולם המחשבים דווקא. למשל, חברת מיקרוסופט ידועה ברצונה לסגל הרגלים חדשים ולעצב הרגלים אלו כלפי השוק. אפשר לראות למשל שבאינטרנט אקספלורר 7 לקחו את התפריט העליון, זה שיש בו את ה"מועדפים" וה"קובץ" וה"כלים" ומיקמו אותו מתחת לשורת הכתובת. מדובר בדבר קטן וניתן לתיקון כמובן, אלא שעיקר הרעיון הוא שמיקרוסופט רוצים שבראש תהיה שורת הכתובת,מעל ה"מועדפים" ורוצה לסגל הרגל זה לצרכנים. ואם מוסיפים את זה שלעיתים באופן ברירת מחדל ה"מניו באר" בכלל לא מופיע במערכות החדשות של הדפדפן של מיקרוסופט, המשמעות היא שמקרוסופט רוצים לסגל שימוש יותר נרחב בשורת הכתובת מאשר במועדפים.
במציאות, עיקר הכשלון של הרעיון הזה הוא משום שאין בו שום פריצת דרך, וגם אין בו שמירה על הישגי העבר. הרעיון שאדם יבחר מנוע חיפוש ויעבוד איתו איננו פריצת דרך. כי אם מיקרוסופט באמת מאמינים שמנועי החיפוש צריכים להחליף את המועדפים, היה עליהם להפוך את שורת הכתובת לשורת כתובת של מנוע חיפוש! למעשה היה עליהם להשאיר רק כפתור אחד, שהוא בורר תצוגה בין מצב שבו כל התפריטים מוצגים לבין מצב שרק הכפתור מוצג לצד שורת חיפוש של מנוע חיפוש שנבחרת ע"י המשתמש כברירת מחדל. במצב כזה מיקרוסופט היו פורצים דרך מסויימת בהכוונת הרגלי המשתמשים, לטוב ולרע כמובן, אלא שמה שהם עשו זה בפועל זה נסיון להלחם בהרגל הקיים של המשתמשים, לפגוע בהרגל שהתפריט הראשי נמצא מעל שורת הכתובת, מבלי שהיה להם תחליף רעיוני פורץ דרך.
הדוגמא הקטנה הזאת דומה מאוד למה שקורה באמנות, כאשר אמן מנסה לסגל איזשהו שינוי שיחבל בהרגלי האמנות הקודמים ומבלי שיש לו מוצר חדשני שיכול לספק חלופה אמיתית, ולקדם את צרכני המוזיקה למחוז חדש. לעיתים דבר זה קורה אפילו בסגנונות חשובים ובעיקר בהם, למשל בג'אז חופשי, נסיונות להלחם במלודיה מבלי לתת מענה תוכן לעיתים שיכול לכפר על כך, ובמוזיקה קלאסית מודרנית, רעיונות כמו א-טונאליות שממומשת ע"י נסיון לתת לכל התווים משקל זהה, מצב קיצוני שלא מצליח לקדם את המוזיקה משום שהרעיון לפגוע בקיים הוא רעיון שלילי במהותו, עדיף לקדם משהו חדש, ואם זה פוגע בקיים, הרי שממילא הוא מסגל חדשנות שאליה צריך להמשך ואל פריצת הדרך שבה. לא היה קורה כלום אם חובבי הא-טונליות היו חושבים על רעיון שונה בהיררכיית תווים שפוגע אולי בטונליות, אבל מציע תחליף חדשני ופורץ גבולות. לדבר כזה היה סיכוי רב יותר לתקשר עם ציבורים שמעוניינים באיכות משום שזהו רעיון חדשני ואיכותי שאינו נסמך על התנגדות לדבר קודם.
אסטרטגיות שיווקיות רבות שוללות את השמירה על הקיים בשביל ליצור מצב חדש. למשל, אם בעבר, להיות לקוח של חברה לאורך זמן היה דבר משתלם, בשנים האחרונות אנחנו רואים שיש שינוי תפיסתי עמוק. מעבר לחברה חדשה הוא פעמים רבות בונבוניירה אמיתית יחסית להשארות בחברה קיימת. למשל בשוק הסלולרי, מעבר לחברה אחרת עשוי לזכות במבצע מרשים של מכשיר משוכלל במחיר נמוך תמורת התחייבות. מי שכבר לקוח של החברה לא זוכה לתנאים שכאלו או אפילו קרובים, גם אם יהיה מוכן להתחייב. מצב דומה קיים בשווקים רבים, חברות רבות דואגות יותר ללקוחות שכרגע מצויים בחברות אחרות בשאיפה להעבירם אליהם, בלי להתחשב באפלייה שנוצרת כלפי קהל הלקוחות שלהם עצמם.
באמנות כאשר קיים טרנד חדש, פעמים רבות הוא מציע מוצר שמדבר אל בני הדור ודוחק בני דור קודם. אלא שבדר"כ מתברר שהמוצרים שמחזיקים מעמד לאורך זמן הם הללו שיש בהם תאימות לאחור ברמה מסויימת גם לדור קודם. חברת מיקרוסופט שהוציאה את ויסטה, הוציאה מערכת במטרה שלא תתמוך לאחור. הרעיון שתמיד עבד עד כה הוא שאם החומרה כבר לא מחזיקה מעמד מול תוכנה חדשה, אנשים יחליפו את החומרה לחדשה. ולחילופין, אם התוכנה לא מחזיקה מעמד מול חומרה, יחליפו את התוכנה. במצב כזה תמיד יש שאיפה לחדש, שהיא שאיפה טובה. אלא שיש את הנושא של חבלה בקיים מכוונת וללא פריצת דרך, אל מול פריצת הדרך. וכאשר מדובר בחבלה יותר מאשר פריצת דרך, הראשונים שמגיבים הם הצרכנים של התרבות וגם של המחשבים. ובמקרה הזה מיקרוסופט לא הצליחה להוכיח שהמוצר שלה באמת פורץ דרך. כעת לאחר כישלון המוצר, יצאו במיקרוסופט בחבילת עדכונים במטרה להחזיר לפחות חלקית את התאימות לאחור.
במוזיקה אנחנו נתקלנו בכך מספר פעמים במאה העשרים. למשל, לאחר פריצת הביבופ, היה חוסר מובהק בתאימות לאחור. הביבופ בראשיתו חיבל בעבר וההצעות שלו לעתיד טוב יותר הותירו את הצרכנים ללא מענה לכמה מהדרישות שלהם. באופן טיבעי, הסצנה של הביבופ תיקנה זאת מספר שנים לאחר מכן עם פריצת ההארד-בופ. בצורה כזאת הביבופ נותר כפריצת דרך אך עם פחות חבלה, כאשר חזרת רעיון הסווינג גם תחת הביבופ איפשר התקיימות ברובדים רבים ועמוקים יותר לביבופ. גם בג'אז החופשי אנחנו רואים מספר מקרים שבהם ניסו לכפר על חסרונות שנובעים מחבלה מסויימת, באמצעים מסויימים שאני דנתי בהם בעבר ואולי אני אזכיר את זה בשלב מאוחר יותר בכתבה נפרדת.
מלחמה נוספת ניטשת בעולם המחשבים על בעצם מה שהוא ספינת הדגל של האנטרנט, הטכנולוגיה השלטת לעיצוב אתרים. אפשר לראון שחברות כמו סאן ומיקרוסופט מובסות ע"י רעיון ה PHP. ומצד שני, PHP הופך יותר ויותר דומה לטכנולוגיות של סאן ומיקרוסופט. העניין הוא ש PHP שמר על תאימות לאחור לצד הקידמה, דברים שנמחקו ע"י מיקרוסופט וסאן. PHP אם כן הוא רעיון שיש בו יותר חיוניות מאשר האחרים,ועל כן הוא שולט היטב בשוק. מיקרוסופט וסאן שואפות לעצב את השוק למטרותיהם, בעוד PHP מתפתח לכיוונים שהשוק דורש. למרות זאת, סביר להניח במקרה הזה שהקומבינות האסטרטגיות של סאן יסייעו לה בעתיד, שיתוף פעולה עם חברות שהיו שותפות אסטרטגיות דווקא של רעיון ה PHP והעברתן לצידה כפי שסאן עושה עשוי בעתיד לחזק את מעמדה, למרות המחסור בתאימות לאחור.
במוזיקה אנחנו ראינו שמיילס דייויס ביקש לקחת שותפים אסטרטגיים של האר אנ בי, הפ'אנק והרוק, במטרה להשתלב באר אנ בי מחדש. מטרתו הראשונית של הרעיון נכשלה, אלא שנוצר בתהליך דברים אחרים שמיילס דייויס אולי לא כיוון אליהם אבל שהשפיעו על ההמשך וסללו דרכים אחרות. ייתכן שבאמת זה מה שיקרה בכל הנושא של סאן. לגבי מיקרוסופט בתחום הזה היא נראית חסרת מעוף לחלוטין. כן, מיקרוסופט לא מבינים שאחד מצרכי השוק הוא תאימות מסויימת לאחור לצד פריצת הדרך, ועל כן מה שהם הציעו זה שאנשים יוכלו לכתוב כמעט בכל שפה שירצו תחת הפלטפורמה שלהם, תחת הרעיון שכולם יצטרכו ללמוד את הטכנולוגיות שיש מאחורי הקלעים של מיקרוסופט, אלא שזה בדיוק מה שהאנשים לא צריכים ולא רוצים ללמוד! תאימות לאחור זה לא רק רק למראית עין אלא מדובר לעיתים רבות במשהו שקשור בליבה ובמהות.
זה בדיוק מה שקרה למיילס דייויס, הוא לא התעסק במהות ובליבה אלא הציע את הפיוז'ן כממשק חיצוני שמחבר אליו תחת הפיוז'ן את אנשי הרוק והפ'אנק. וזה בדיוק מה שהם לא רצו! הם העדיפו דיסקו ואת הג'אז המנומס. ולעומת זאת הג'אז החופשי של ימינו, הג'אז המבוזר, או מוזיקת עולם-ג'אז, מציע לאנשים להתעסק בליבה כלשהי שהם רוצים ובוחרים ולהתחבר דרכה לג'אז! מיילס דייויס עשה פריצת דרך משמעותית לקראת זה, הוא השפיע על האנשים לעבור לדרך הזאת באופן מפורש, אבל הוא עצמו קיווה לפחות בראשית שהוא ימשוך לליבה שהוא הציע.
המסקנה היא שכשאין תאימות לאחור, ואין פריצת דרך שנותנת תשובות לצרכן, בין אם זה אמנות או כל דבר אחר, יש מצב של גסיסה ואפילו מוות של רעיונות.