לא ידעתי שאגיע לפסטיבל הג'אז בגבעתיים עד בערך 40 דקות לפני שהגעתי. אני בשלבים בהם אני עובד על רעיון של אתר שבו אוכל לבטא את עצמי לא במסגרת בלוג אלא במסגרת שונה, ולא בפורטל אלא באופן עצמאי, ולא ציפיתי שדווקא פסטיבל ג"אז כלשהו ימשוך את עיני. אבל הצצה קלה ברשימת המופעים של הפסטיבל עשתה את שלה. חשוב לזכור שפסטיבל גבעתיים הוא הפסטיבל שנותן לישראלים במגוון הרחב ביותר של הג'אז, במה. כבר בשנים שעברו המגמה הזאת נראתה בבירור, ולמעשה המופעים של שנים קודמות הקדימו את הטרנד, אמנם לפני הרבה שנים היה טרנד דומה באילת,אבל בשנים האחרונות בעקבות הביקורת על שיתופי הפעולה של ישראלים עם זרים באילת הנושא ירד מהפרק, אך בגבעתייםירושלים ובתל אביב (ומעניין שהרבה מהביקורת הגיע מהחבורה התל-אביבית-ירושלמית אלא שהם עצמם נוהגים כך כיום big time!) רואים שיתופי פעולה של ישראלים עם אמנים זרים.
מישהו פעם אמר לי שגבעתיים זה לא עיר לבלות בה, זה עיר לגור בה. ומי שנוסע לגבעתיים בתורו אחרי פסטיבל יכול להבחין ברצון של גבעתיים לצאת מהתדמית הזאת, וזה מדהים ליסוע ברחובות המיושנים של גבעתיים, לחנות ולעלות לכיוון תיאטרון גבעתיים, ופתאום נפרש שם עולם הייטק מודרני, ממש בקצה המדרגות ומשם למופע המשותף, הפסנתר הצרפתי לורן אסולין פוגש את הישראלי דניאל זמיר שבשנים האחרונות מסומן בהחלט כסולן פורץ הדרך של הג'אז הישראלי. זמיר עובר בהחלט שינוי של מעבר למוזיקה יותר ויותר רוחנית, אלא שהדרך שלו נראית פחות מבטיחה כעת, מסיבות שאני אסביר בהמשך, וזאת למרות שטכנית הוא משיג את ההישג הנדרש כאמן בודד, כטכניקאי.
אסולין הוא פסנתרן שמגיע מהנישה של המוזיקה הקלאסית. רוח החופש והחירות של הג'אז דבוקה בו אמנם, אבל כל התפיסה שלו, עבודת הידיים, הטכניקות, הכל מראה בסיס קלאסי חזק. המפגש שלו עם דניאל זמיר הראה שלוש נקודות שבהם הצמד הראה חיוניות, הנקודה הראשונה זה מצבים שבהם השניים התחברו לקצב טוב, נקודה שנייה היתה כאשר השניים אילתרו מלודיות באופן מקביל, ונקודה שלישית היתה כאשר נקודה אחד ושתיים קרו וגם בנוסף, התוכן היה מוזיקה יהודית, ולמעשה היה צורך ותחושה מוצדקת בקהל שטוב אם יהיו יותר קטעים כאלו. כאשר השניים או אחד מהם עשו משהו עם גוון יהודי, הקהל הפגין התלהבות.
הערב נפתח בקטעים של אסולין מאלבום חדש. זמיר תרם את הצליל הרוחני שלו, בעוד ההתוודעות אל אסולין הראתה טכניקה מעניינת. הידיים שלו קרובות זו לזו,לעיתים נראה כי שני האגודלים מקישים על אותו מקש פסנתר, רוב הזמן היה ככה. יד שמאל פחות אקטיבית מיד ימין. אסולין מפריד בין רגעים שבהם הוא עובד על אקורדים לרגעים שבהם הוא עובד על מלודיה, חסר לו את החופש הזה לקחת ולבנות מלודיות מאקורדים והרמוניות ממלודיותעל כך הוא מכפר בידע רחב ורעיונות רבים שהוא משלב. אסולין אוהב את הפסנתר פתוח, כמו מנתח בניתוח לב פתוח, הוא ניגש ומרענן את עורקי הפסנתר, מקיש עליהם להוסיף צלילים נוספים, שולח את ידיו אל הקרביים של הפסנתר בשביל להפיק צלילים שהמקלדת לא יכולה לתת לו. אסולין יכול לתת קטע של בלוז או ג'אז, או כל קטע אחר שידרש, ומתייחס לסגנונות וטכניקות כיחידות מודולריות. הטונאליות חשובה לו כשיטת חשיבה, כך נראה, והוא מחפש את התו הזה.
כיוצר, הוא שופע רעיונות והקטעים שהוא כתב היו מאוד מעניינים לכל אורכם. בביצועים שלהם לשני קטעים שזמיר כתב, היה חוסר יציבות, מצד אחד רגעי שיא, כמו החלקים האחרונים של הקטע "17" שאחרי שהקטע לא ממש נראה היה מחובר למשהו לפתע השניים איתרו פירצה וחגגו עד לסיום הקטע בהשראה טובה מאוד. הקטע "21" היה יותר יציב ובסה"כ עדיף. נראה היה כי עליהם להחליט, או שהם הולכים בקטע של אסולין, בקטע של המודולריות, או שהם נכנסים לתפיסה הרוחנית של זמיר, תפיסה שכרגע זמיר מצוי בשלב התוהו ובוהו וחושך על פני תהום שלה. ושלא יהיה ספיקות שההופעה היתה מצויינת! שני אמנים ברמה גבוהה, אלא שכאמור, אם הם רוצים לבנות משהו שיש לו המשכיות, הם צריכים למצוא שפה משותפת רחבה יותר. במילים אחרות, אסולין צריך למצוא את החלקים שיש בזמיר שימשכו אותו לצאת מהמגבלה המודולרית,שלב שצפוי לקרות לו בעתיד, ואילו זמיר צריך לקבל השראה מהיכולת של אסולין להתאים את עצמו למגוון רחב של תחומים.
אם אף אחד מהם לא מקבל את ההשראה שצויינה מזולתו, הם לא יוכלו להתחבר חיבור עמוק דיו בשביל לשתף פעולה באופן קבוע. הם יכולים להגיע לרגעי שיא מופלאים כפי שקרה מספר פעמים הערב, אך יהיו אלו רגעים מועטים ולא כערב רצוף. העניין הוא שזמיר נמצא בשלב מתקדם יותר כמוזיקאי כרגע. זמיר למשל נכנס גם כאורח בהופעה השניה זו של התפוחים, שם הוא נקלע למצוקה של המוזיקה הרועשת, הוא נזקק לווליום ונפל לנישה של הוירטואוזיות ומעבר לסולואים המופלאים שלו לא ניסה לעשות משהו משותף עם חבריו לבמה הנשפנים האחרים, ארבעה במספר. גם ג'אז רוחני צריך באיזשהו מקום להיות מחובר לקרקע ולשותפים האנושיים, וזמיר לטעמי צריך להבין שהוא מבודד את עצמו מוזיקלית, מה שמפחית מסיכוייו להפוך את ההישגים שהשיג עד כה למשהו שאחרים יוכלו ללמוד ממנו ומאוחר יותר לתרום לו. לזמיר יש פוטנציאל להיות אבן יסוד בג'אז יהודי וישראלי מקורי. הוא מצליח לבצע העצמת-ג'אז לפולקלור הישראלי, בכל הנוגע לטכניקות שהוא מייצר ולשליטה שלו בכלי הנגינה. אם מדברים על חזון שבו זמיר ועוד כאלו שיילכו בדרכו ייצרו בעתיד ג'אז אותנטי וחדש שכזה שיהיה בנוי משורשים כמו גם מהחירות הרוחנית שהג'אז מציע, ברור שנדרש שכמו שזמיר בנה לעצמו לקסיקון לכלי שלו, יהיו אמנים נוספים שייבנו לקסיקון לכלים נוספים, לקסיקון שיהיה מתאים לדרך הזאת של זמיר.
זה השלב הראשון ההכרחי, וזמיר צריך למצוא מתאימים. אלא שזמיר עצמו הוא איש נדיר ובחוגי הג'אז ספק אם ימצא כאלו, ואולי כדאי לו ללכת לכיוון של נגינה עם נגנים בתחילת דרכם, פחות מעוצבים, כאלו שמעוניינים בדרך שלו, כאלו שלא נשחתו ע"י דברים אחרים כי ההליך שהוא עבר שהביא אותו להישגיו הוא הליך נדיר מכדי שנראה קולקטיב שפועל במלוא העוצמה. המופע השני הוא דוגמא לקולקטיב שכזה, התפוחים הם חלק מקולקטיב של להקות שפועל בנישות של היפ-הופ, פ'אנק,רגאי וג'אז, הרכבים שיש להם שפה משותפת בין-הרכבית וסצנה מאוד יפה בג'אז הישראלי, בצורה כזאת יש הרבה צעירים שלומדים את הלקסיקון הזה ונוצרים הרבה דברים מעבודות משותפות. המוזיקה שזמיר בכיוון שלה צריכה לעבור שלבי התפתחות שיאפשרו לרבים להשתתף בה לפני שהיא מגיעה לשלב הרוחני, ואילו זמיר מצוי כבר בתחילת דרכו של השלב הרוחני!
אחרי הקטע הראשון של התפוחים, שהיה חלש ושבו בוזבזו סולואים טובים של הסקסופוניסטים על צליל מיושן, הגיעו קטעים של התפוחים שכל שהיה לומר עליהם זה WOW. הקהל של התפוחים, מיותר לציין, היה ברמה הורמונלית גבוהה יותר מאשר המופע שלפני כן, וזאת משום שהמוזיקה עצמה כמוזיקת ריקודים היא חיונית מאוד.שני הסקסופוניסטים של התפוחים מצויים אולי במצב דומה לזה של בלייק שהופיע עם דה-פרנצסקו בפסטיבל אילת כפי שכתבתי לפני מספר חודשים, הם רוצים לעשות יותר. אני שמעתי קטעים מהעבר של התפוחים, והיום ראיתי שני סקסופוניסטים שרוצים למשוך קדימה.
אם התפוחים ישמעו בעוד 3 שנים כמו היום וללא שינוי והתפתחות , סביר להניח שתשומת הלב הרבה שהם מקבלים תרד, והסקסופוניסטים באופן טיבעי נראה כי הם מכניסים דברים מאוד מעניינים למוזיקה. ההרכב הכין את שיעורי הבית של האר.אנ.בי של שנות החמישים השישים והשבעים, ומשם הוא יוצא קדימה, סקרצ'ים, ברייקדנס, היפ הופ, טכנו, פ'אנק לצד סווינג ונגיעות אפילו חופשיות יותר של הסולנים. מופע מהנה ומוצלח של הרכב מוצלח שעומד עכשיו אל מול מבחן התמדה, להתמיד בהתקדמות, לחפש עוד ועוד, ועושה זאת בהצלחה, הקטעים החדשים נשמעים טוב יותר מהקודמים ולוקחים אותם לשלב הבא. אחת היכולות הגדולות של התפוחים היא לייצר סווינג קולקטיבי חזק וההרכב הזה בהחלט ראוי למלוא תשומת הלב כהרכב מוביל במוזיקה השחורה בישראל.