מוזיקאים מאז ומתמיד היו במקום מסויים פעילים חברתיים. נכון שבתקופות מסויימות מוזיקה היא מקצוע לכל דבר, כלומר מקצוע שתלוי במהות המוזיקה עצמה ולא במהות המעורבות החברתית, אבל, כידוע יש קשר בכל מקצוע שיש לחברה, ובמוזיקה שבאופן מסורתי, הן משוררים לפני אלפי שנים שהיו שרים שירי מחאה בפני מלכים, והן עד ימינו, במוזיקה החשיבות לקשר חברתי נשארה גדולה מזה ויש ציפיות של חברה ממוזיקאים שיטלו חעל עצמם מעמסות חברתיות. במקרים מסויימים המוזיקאים חרגו ממעורבות חברתית ולקחו את זה לנישות פוליטיות, דבר שהוא פחות מעניין, אבל בכל מקרה של מעורבות חברתית של מוזיקאים יש עניין רב.
אמנים בישראל נוטים בעיתות מצוקה בעיקר לתת סיוע. ולעיתים גם מחאה בנוסח "פרצופה של המדינה", או "מאמי יא מאמי" כל מיני יציאות שכאלו שאמנים עושים. כך למשל הרחק מעיני הזרקורים עשו זאת הרכב "מיניסטרי אוף ג'אז" בשדרות בחודשים האחרונים. ועכשיו גם מגיע זמנם של אמני הדרום. יוזמות אלו שמחזקות את הקשר בין המוזיקאים לחברה הן חשובות מאוד לא רק לחברה אלא גם למוזיקאים, וזה יפה וטהור שמוזיקאים אומרים אמירה חברתית, ולא משנה מה הפאן הפוליטי שאנשים חושבים שיש לה, אמירה חברתית במובן הטהור היא התחברות למצוקה חברתית כלשהי בלא הקשר פוליטי, והיא חשובה מאוד.
אמנים שמתחברים לפאן הפוליטי זה סיפור אחר שאולי בעתיד אני אכתוב עליו קצת.