חודש: דצמבר 2007

התקופה החמה והיצירתית של ההיי-טק למעשה אפשר לומר שהגיעה לסיומה איפשהו בשנות התשעים. עד אז היה קשר ישיר בין תובנות נאיביות לבין תאוריות מורכבות במינון שהביא ליצירת רובדים חדשים. כמובן, שאלמלא תומס אדיסון היה מלמד את העולם כיצד לייצר חשמל, כל זה לא היה קורה. בשלב מסויים ההיזון החוזר בין האקדמיה ובין התאורטיקנים, לבין חובבים נאיביים פשוטים ייצר הרבה מאוד דברים חדשים. המקבילה בג'אז היא תקופת הג'אז החם עד שנת 1930. גם אז היה היזון חוזר בין מוזיקאים נאיביים לבין יוצרים ואקדמאים. ההיזון החוזר הזה איפשר לפריצות הדרך של האומנים הנאיביים למצוא מקום אצל יוצרים וכותבים בעלי תאוריות מתקדמות.

כאשר הללו כתבו את היצירות, זה חזר בחזרה לאנשי הג'אז. יצירות אלו מצאו בית חם אצל המאלתרים הגדולים ובאמצעות הדחיפה הגדולה של החברה האפריקאית-אמריקאית השילוב ייצר מוזיקה חדשה. הבסיס פורץ הדרך היה קיים למעשה כבר בבלוז, אלא, שבלי יוצרי הראגטיים כמו סקוט ג'ופלין, יוצרים קלאסיים-פופולאריים כמו אירווין ברלין, בלי תזמורות מארש מלחמה כמו של פול וויטמן, בלי מעצבי בלוז כמו וו.סי. האנדי ובלי ג'אזיסטים מתוחכמים יותר כמו דיוק אלינגטון וג'לי רול מורטון שהצליחו לשדרג עצמם לעמדת של יוצרים, הבית החם שמצאה המוזיקה הכתובה בידי המאלתרים הנאיביים לא היה מצליח לממש את הקידמה. להמשיך לקרוא גילויים מגולמים במוזיקה #2

פריסטיין קלאסיקל הוא אתרו של אנדרו רוז, המתמחה באיחוי תקליטים ישנים, מרביתם תקליטי 78". רוז עסק בעיקר במוזיקה קלאסית, ואף היה לו חלק חשוב בחשיפת שערוריית ג'וייס האטו, שערורייה שבה התברר כי הקלטות רבות של הפסנתרנית היו למעשה זיוף של עבודות של פסנתרנים אחרים. אנדרו רוז מגיע אכן מהמוזיקה הקלאסית ובעיקר מהפאן הרומנטי שלה, אבל זה לא מנע בעדו לפצוח בגיחה לכיוון מוזיקת הבלוז.

הפרוייקט הראשון שלו, ההקלטות של רוברט ג'ונסון, כמו גם הקלטה של צ'ארלי פאטון עליה עבד, מראים שהטכנולוגיה שלו והרעיונות שלו רחוקים שנות אור ממוצר שחובב בלוז אמיתי היה רוצה לראות. מה שקורה למוזיקה תחת ידיו הוא בקצרה, רוז מפריד בין הגיטרה לבין השירה, מוחק רעשים סביבתיים תוך כדי גם מוזיקה של ממש, ומוציא למעשה את כל המיץ מהמוזיקה. להמשיך לקרוא פריסטיין קלאסיקל

לאחרונה נשאלתי לגבי המוזיקה של ימינו ומה יכול להיות העתיד שלה. כמובן שאין לי יכולת לנבא את העתיד אבל אני יכול להביע דעה לגבי דברים שעשויים להתפתח במוזיקה. וזה בעצם הרעיון לחקור את ההתפתחויות של המוזיקה בעבר, ולנסות למצוא התחלות היום שיכולות להתפתח בעתיד. הכלי העיקרי לנסות ולדון בדבר שכזה הוא בעצם לשאול את השאלה, מה המבנה ההתפתחותי הכללי של המוזיקה. הבעייה במוזיקה ובאומנות בכלל היא שכל ההגדרות טובות עד שמגיע מישהו ושובר את המוסכמות. אבל עד שזה קורה, אפשר לדון בחלקים השונים של החברה שמרכיבים את המוזיקה וביכולת שלהם לקדם אותה. ראשית הייתי רוצה להפנות לכתבה "שיר השרירים" מתוך פורטל "הגורם האנושי" ולכתבה "איך שומעים מוזיקה ומה זה עושה לנו". שתי הכתבות נכתבו ע"י ד"ר דינה ראלט.

ציטוט: "השימוש בצילומי מח של אנשים המקשיבים למוסיקה מהמאה ה- 18 עזר לחוקרים מאוניברסיטת סטנפורד להבין איך מסווג המח את עולמנו הכאוטי. החוקרים הראו כי שמיעת מוסיקה שייכת לאיזור המח האחראי על תשומת לב והמעניין היה שמירב הפעילות במח (אירגון מידע) התרחשה דווקא בזמני השקט שבמהלך קטעי המוסיקה. בזמן הקונצרט תשומת הלב של המקשיב נודדת אבל במעברים בין הקטעים, בשקט, תשומת הלב נעצרת. לא נראה שהמלחינים חשבו על זה, אבל ההקשבה לקטעי מוסיקת הבארוק שהולחנו לפני 200 שנה, עזרה בעצם למח לנתב מידע. המעבר בין קטעי המוסיקה חידד את יכולת ריכוז תשומת הלב והיה משולב בציפייה לקטעי המוסיקה הבאים על פי מבנה המוסיקה." להמשיך לקרוא גילויים מגולמים במוזיקה #1

אחד המשפטים שיותר אהבתי לשמוע היה דווקא מעמית לעבודה. בעת שהסתובבתי ברשימת תפוצה של ג'אז חם באנטרנט, הוא שאל אותי "מה זה מוזיקה?". אמרתי "כן". "ג'אז?" הוסיף החבר. "כן." – כמובן שהשבתי. "ידעתי שאתה שומע ג'אז", הוסיף הידיד היקר, "ג'אז הרי זה מוזיקה רגועה כזאת, לא?". היה זה אולי אחד הדברים שיותר נהנתי לשמוע ממישהו אודות הג'אז, דווקא בגלל שהוא בסה"כ לא מאזין ממש לג'אז, אבל עשוי להסתקרן במידה כלשהי לגבי הסגנון בשלב זה או אחר.

ברגע אחד הוא הצדיק את כל התפיסה שלי ואת כל מה שאני חושב על הג'אז המודרני, והכיוון שאליו הוא מתכנס, המעליות, מאז יצא לדרך שבה ביקש להשתחרר מהימים הטובים שלו בשנות העשרים. כמובן, שמי שמתבונן בג'אז החם של שנות העשרים לא יקבל רושם שכזה. מספיק האזנה קלה למוזיקה מהתקופה, אפילו הבלדות הכי מתוקות של התקופה הרבה יותר חמות מכל מה שנעשה לאחר סיומן של השנים שבהן הבציר הג'אזי הבשיל באופן מקסימלי. להמשיך לקרוא "הג'אז הרי זה מוזיקה רגועה כזאת, לא?"

ווינטון מרסליס הוא גדול הג'אזיסטים של דורנו. אמנם, יש האומרים (וכמובן טועים) כי מרסליס מייצג את העבר. האמת היא, שמרסליס לא מייצג את העבר כי אם את ההווה של דורנו. מרסליס עומד בראש שרשרת של אמנים שפנו לכיוון המוזיקה הקלאסית. אמנם כבר בימי הג'אז הראשונים היו השפעות קלאסיות על אמני ג'אז שונים, ג'יימס פרייס ג'ונסון וארט טייטום למשל, והג'אז מעולם לא היה מנותק לחלוטין מההוויה הקלאסית, אלא שבמשך השנים של הג'אז החוויה הקלאסית הפכה להיות יותר ויותר מובנית בג'אז והג'אז הפך להיות פחות ופחות מחובר למאפיינים שבזכותם פרץ את הדרך.

כיום מוזיקאים רבים בתחום הג'אז מגיעים למעשה מהתחום הקלאסי והג'אז מוסיף להם היטל או מימד נוסף שמאפשר להם ליצור, דבר שהמוזיקה הקלאסית והרומנטית לא יכולים לספק לאמנים. הכלים שהג'אז נותן מאפשרים לכל נגן להיות יוצר, בניגוד למוזיקה הרומנטית שם היוצר הוא בעצם אחד שמכתיב. אדם עשוי לשאול את השאלה הנכונה, מדוע אם מרסליס בעצם עומד בראש טרנד ממושך של מגמה של פנייה למוזיקה קלאסית, מדוע אם כן הוא זוכה לשטנה ושנאה? להמשיך לקרוא ווינטון מרסליס