"הג'אז הרי זה מוזיקה רגועה כזאת, לא?"

אחד המשפטים שיותר אהבתי לשמוע היה דווקא מעמית לעבודה. בעת שהסתובבתי ברשימת תפוצה של ג'אז חם באנטרנט, הוא שאל אותי "מה זה מוזיקה?". אמרתי "כן". "ג'אז?" הוסיף החבר. "כן." – כמובן שהשבתי. "ידעתי שאתה שומע ג'אז", הוסיף הידיד היקר, "ג'אז הרי זה מוזיקה רגועה כזאת, לא?". היה זה אולי אחד הדברים שיותר נהנתי לשמוע ממישהו אודות הג'אז, דווקא בגלל שהוא בסה"כ לא מאזין ממש לג'אז, אבל עשוי להסתקרן במידה כלשהי לגבי הסגנון בשלב זה או אחר.

ברגע אחד הוא הצדיק את כל התפיסה שלי ואת כל מה שאני חושב על הג'אז המודרני, והכיוון שאליו הוא מתכנס, המעליות, מאז יצא לדרך שבה ביקש להשתחרר מהימים הטובים שלו בשנות העשרים. כמובן, שמי שמתבונן בג'אז החם של שנות העשרים לא יקבל רושם שכזה. מספיק האזנה קלה למוזיקה מהתקופה, אפילו הבלדות הכי מתוקות של התקופה הרבה יותר חמות מכל מה שנעשה לאחר סיומן של השנים שבהן הבציר הג'אזי הבשיל באופן מקסימלי.

אין לי ספק שיהיו כאלו שיטענו שאני חושב אחורה, עובדתית, הדברים שקרו לאחר מכן לא הכילו את המידע שקרה בשנות הבציר הטוב, אלא השתמשו בחלקו ויצרו מידע חדש. לא שזה לא טוב, אלא שהכיוון של הג'אז לאורך השנים די ברור וחבל שלא נוסו גם כיוונים אחרים חוץ מהכיוונים הללו. דבר נוסף שמעורר עניין דווקא במוזיקה הישנה נגזר מכך: מאחר והמוזיקה שבאה לאחריה לא מכילה את כל פריצות הדרך שבה, הרעיון שאנשים יכולים לעשות צעד אחורה ולנסות ללמוד משם רחוק מנוסטלגיה, מדובר במידע חשוב של ממש שהאנושות תזדקק לו בשלב זה או אחר ואובדנו הוא עצוב.

המוזיקה של שנות העשרים, כמובן הג'אז, אך גם הבלוז והספיריטואלס היא מוזיקה שרחוקה מלמצות את עצמה ויש בה הרבה תובנות שיש חובה על האדם לממש. הבעייה העיקרית שמרבית תובנות אלו לא מפולטרות היטב ע"י האוזן האנושית המודרנית וערכיהן של תובנות אלו מתנדף ע"י האוזן המודרנית ממש ברגע שהן אמורות להכנס למוחו של המאזין, לפחות ע"פ תגובות של מאזינים למוזיקה הזו ועל סמך זאת שמוזיקאים רבים מאמינים שהיסטוריית הג'אז זה משהו שדומה לתעמולת הסקסופונים.

הכלים של הג'אז הגיעו כבר בראשית ימיו. היכולת של מוזיקאים לקחת מוזיקה ולהעצים אותה באמצעות הכלים של הג'אז. לקחת בלדה משועממת ולהכניס לה חיוניות. לקחת מלודיה שחוקה ולאלתר אותה כאילו יצאה זה עתה מהמפעל, רעננה ומלאת פוטנציאל. לבנות סולואים, לשתף פעולה, לתקשר, ליצור ולכתוב. לקחת קומפוזיציות תואמות-ג'אז כמו רגטיים או משהו שאירווין ברלין ודומיו כתבו ולהכניס לתוך קונטקסט של מרקם עשיר. לסמפל את העתיד בתוך העבר והעבר בתוך העתיד.

בימים שלאחר מכן רעיונות אלו נמשכו ואף יוצרו רעיונות רבים חדשים, הג'אז עבר התפתחות, אמנם לא תמיד ההתפתחות היתה בכיוון ששיפר את המוזיקה, ולמעשה באופן כללי היו לא פחות תקופות של ירידה מעליה והבציר של שנות העשרים נותר הפסגה במובנים רבים, אבל קשה להצטער על מה שקרה לג'אז. אלא שמה שקצת מעציב זה שהג'אז הפך וממשיך והופך יותר ויותר להיות מוזיקת מעליות בלבד, ברמות שונות כאלו או אחרות, והרצון לחשוב שיכול להיות ג'אז חדשני ומוביל שעדיין מלא בתוכו במאפיינים שסוחפים קדימה ומחפשים את פריצת הדרך הבאה הפך להיות פנטזיה. כמו המוזיקה הרומנטית של המאה ה-19, גם הג'אז הולך ודועך מבחינות אלו.

מיילס דייויס אמנם ניסה לבצע החייאה בשנות השבעים עם הפיוז'ן כשראה שההארד בופ שהיה מלא תקוות הפך להיות עם כניסת ההשפעות המודאליות מוזיקה למוזיאונים, אבל זה היה מאוחר מידי ומעט מידי, למרות שהיו מספר רגעים מעוררי תקווה מבחינה זו, הרי שהיה חסר כיוון ברור יותר לכיוון הסול והפ'אנק שדי נשכחו בו. דווקא סגנון הסמות' ג'אז שמר על רמת סול מסויימת אבל בכיוון מתקתק מכדי שיוכל לצאת מזה משהו פורץ דרך לדורות. הג'אז היום קר בהרבה מסגנונות מוזיקה אפילו הפופיים ביותר, ופעמים רבות אינו פחות מתוק מהם. מדוע לא מצליחים אמנים מודרניים לייצר ג'אז איכותי וחם, וגורמים לכך שהמוזיקה שלהם מאוד הולמת מעליות (ואין צורך להתבלבל כשמישהו צורח בשביל שהמוזיקה שלו לא תוכל להכנס למעלית, הצרחות הללו עדיין לא הופכות את המוזיקה שלו לחמה יותר)? בנושא הזה אני עוסק בפוסטים על מבקרי הג'אז.