לאחרונה נשאלתי לגבי המוזיקה של ימינו ומה יכול להיות העתיד שלה. כמובן שאין לי יכולת לנבא את העתיד אבל אני יכול להביע דעה לגבי דברים שעשויים להתפתח במוזיקה. וזה בעצם הרעיון לחקור את ההתפתחויות של המוזיקה בעבר, ולנסות למצוא התחלות היום שיכולות להתפתח בעתיד. הכלי העיקרי לנסות ולדון בדבר שכזה הוא בעצם לשאול את השאלה, מה המבנה ההתפתחותי הכללי של המוזיקה. הבעייה במוזיקה ובאומנות בכלל היא שכל ההגדרות טובות עד שמגיע מישהו ושובר את המוסכמות. אבל עד שזה קורה, אפשר לדון בחלקים השונים של החברה שמרכיבים את המוזיקה וביכולת שלהם לקדם אותה. ראשית הייתי רוצה להפנות לכתבה "שיר השרירים" מתוך פורטל "הגורם האנושי" ולכתבה "איך שומעים מוזיקה ומה זה עושה לנו". שתי הכתבות נכתבו ע"י ד"ר דינה ראלט.
ציטוט: "השימוש בצילומי מח של אנשים המקשיבים למוסיקה מהמאה ה- 18 עזר לחוקרים מאוניברסיטת סטנפורד להבין איך מסווג המח את עולמנו הכאוטי. החוקרים הראו כי שמיעת מוסיקה שייכת לאיזור המח האחראי על תשומת לב והמעניין היה שמירב הפעילות במח (אירגון מידע) התרחשה דווקא בזמני השקט שבמהלך קטעי המוסיקה. בזמן הקונצרט תשומת הלב של המקשיב נודדת אבל במעברים בין הקטעים, בשקט, תשומת הלב נעצרת. לא נראה שהמלחינים חשבו על זה, אבל ההקשבה לקטעי מוסיקת הבארוק שהולחנו לפני 200 שנה, עזרה בעצם למח לנתב מידע. המעבר בין קטעי המוסיקה חידד את יכולת ריכוז תשומת הלב והיה משולב בציפייה לקטעי המוסיקה הבאים על פי מבנה המוסיקה."
כמובן שאפשר ללמוד מזה הרבה. המוזיקאים בתקופת הבארוק יצרו מוזיקה שעזרה לנתב מידע לא רק בגלל שהיתה זו סתם מוזיקה חמה אלא משום האנטנסיביות של המוזיקה. בשעה שהמוזיקה נעצרה, המוח שרגיל להשלים תבניות עסק בפעילות של השלמת החסר. בצורה כזאת מוזיקה יכולה לסייע כמובן למוח כפי שראלט מציינת בכתבותיה, לתרגל פעולות מסויימות. למעשה, מאחר ועצבי השמיעה מחוברים ישירות למוח, המוזיקה בין אם נרצה או לא, ובין אם מדובר במוזיקאי או באדם כלשהו אחר, ההשפעה של המוזיקה היא דומה כשרק הרמות של העומק וההבנה שונות בין אדם לאדם.
בתקופה שבאה לאחר מכן, התקופה הרומנטית, נעשה קיצור דרך גדול. במקום שהאוזן תקבל את המידע ותבצע את הסינון והעיבוד שלו המוזיקה בעצם עשתה זאת עבור המאזין, בכך שהיתה בנויה בצורה מופשטת יותר. בצורה כזאת המאזין מקבל תובנות אמנם פשוטות יותר מאשר מוזיקה עם מרקם עשיר, אבל מקבל אותן בצורה נוחה יותר לעיכול. זה היה הרעיון הראשוני של הרומנטיקה והמינימליזם בכלל, לייצר במינימום מאמץ אפקט מקסימלי. כמובן שלאחר כמה זמן קמו מלחינים שהעשירו את הרעיון, ע"י לקיחה של הרבה מינימליזם הם יצרו משהו יותר מורכב, אבל בסיכום הכללי זה עדיין סבל מהבעייה שמישהו לעס את זה לפני שהגיש.
במאה העשרים הוכח באמצעות מוזיקת הג'אז את החולשה של מוזיקה רומנטית לעומת מוזיקה בעלת מרקם עשיר. למעשה, המבנה החברתי המתקדם בעולם מבוסס בשיעור גבוה יותר על רעיונות מהג'אז מאשר המוזיקה הרומנטית. ההיי-טק למשל, בנוי מצוותים צוותים. רעיונות מרכזיים מפורקים עד לרמת האיש בצוות ומה שעליו לבצע, וכל אחד נותן את תרומתו האישית. בדיוק כמו שבהרכב ג'אז יש רעיון מרכזי וכל נגן תורם את חלקו בדרך שלו. המוזיקה הרומנטית שללה את התפיסה הזאת, במוזיקה הרומנטית צריך להיות איש אחד שמכתיב בדיוק מה יקרה לכל משתתף ומשתתף.
מבחינה מסויימת אפשר לומר שבשלב מסויים זה עשוי להפוך להיות ככה, כשההיי-טק יפסיק לחלוטין להיות יצירתי וייהפך להיות משהו אפור סביר להניח שלכל דבר כבר יהיו חוקים וכל דבר יצטרך להיות בביצוע מדוייק שמוכתב ע"י אחד או בודדים באופן מדוייק, ולמעשה, בשלב מסויים יהיו רובוטים שיממשו מרבית הקוד של יצברני תוכנה וכל מה שיצטרכו זה אדם או שניים שיתנו את הסקיצה הראשית, אבל אפשר לשים לב שבכל השלב של התקופה החמה של ההייטק שאנחנו עדיין מצויים בה, זה מאוד דומה לג'אז של שנות העשרים.
אנחנו חיים בימים שבדיוק כמו בעבר באקדמיות למוזיקה חושבים שכבר אין מה לחדש במוזיקה. כאשר פרץ הג'אז, ולמעשה כבר בתקופת הראגטיים, היו מוזיקאים קלאסיים שהבינו את הפוטנציאל. אריק סאטי, איגור סטראווינסי ואחרים הבינו שיש פוטנציאל והחלו לעבוד בכיוון. לעומת מלחינים כמו שואנברג ושטוקהאוזן שהגיעו מהאסכולה הנקראת "אוואנטגארד", למרות שאין שום אוואנטגארד בהכרח בתפיסה שלהם, אלא למעשה הם מייצגים רצון להכניס תבניות מתמטיות לתוך המוזיקה, סאטי וסטראווינסקי יכלו לזהות את החיוניות החדשנית של המוזיקה למרות שהיתה נמוכה ממה שהם שיננו ועשו מבחינת רמת ההפשטה אליה היא הגיעה, והם שאפו לקחת אותה ולייצר איתה מטעמים.
כמובן שהתפיסה של להכניס תבניות מתמטיות לתוך המוזיקה היא הגישה הלא נכונה. כפי שראינו, ההשפעה של המוזיקה, ברגעי השקט גורמת למוח לחשוב ומסייעת לו להגיע לתובנות. המוזיקה מיוצרת כדבר שאמור לעבור דרך המסנן הפרימיטיבי של האוזן ומשם לייצר תובנות חדשות עבור האנושות. הייחודיות של מליוני האוזניים שמאזינים למוזיקה מאתגרת היא בכך שסביר מאוד שאחת מהאוזניים תשמע טוב ותעביר מידע חדשני למוח. מידע זה יפורסם ואחרים יעזרו בו בעת שהם מסננים את המידע באזנם. מתוך כל זה חברה יכולה לייצר תובנות חדשות שיכולות להיות מתורגמות מהפרימיטיביות אל הקידמה, מהפשטות של האוזן והתרגום שהיא מסננת אל המוח ועד לתובנות החדשות.
הכיוון השני כמובן לא מייצר חדשנות, אלא לוקח תובנות ידועות לעולם מתחום המתמטיקה, ומנסה להושיב אותם בכוח על האוזן. ייתכן כי בעתיד יוכלו להשתמש ברעיונות של לקחת מידע קיים ובאמצעות מוזיקה להעביר אותו למוח בדרכים מסויימות של מוזיקה מופשטת, אולם לא יהיה זה דווקא למטרת פריצות דרך אלא אולי למטרת שינון של מידע קיים. פריצת הדרך תבוא מהמוזיקה בתהליך שאני אסביר בחלק השני.
לפני סיום דבר שחשוב אולי לזכור הוא שפריצת דרך נובעת מדברים מסויימים מאוד שצריכים לקרות. למשל, עובדה היא כי המוזיקאים פורצי הדרך של המאה העשרים היו אפריקאים-אמריקאים. אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שפריצת הדרך הזאת היא עניין גנטי או תרבותי. פריצת דרך מוזיקלית לא מחייבת ולא תלויה בעניין גנטי או תרבותי. תרבות מסויימת יכולה להיות בעלת פוטנציאל בנסיבות מסויימות לפרוץ דרך, אך זה תלוי מאוד במידה שבה החברה עצמה תדחוף את עצמה לצאת בצורה אופטימלית מהמסגרות התרבותיות הקיימות ולהעשיר אותן במשהו נוסף.
כמובן שחברות שבמאה העשרים תרמו רבות, כמו האפריקאים-אמריקאים, צריכות להבחן במידה רבה יותר במסגרת הזמן המוגבל שיש לבחון מוזיקה בת-ימינו, אבל מאחר וברור שפריצת דרך לא באה מסיבות גזע או תרבות, אלא אך ורק מסיבות של דחפים חברתיים, פריצת הדרך הבאה במוזיקה יכולה להגיע במידה רבה מכיוונים שונים ומשונים, כולל כאלו שהיו שקטים עד כה ולא יצרו משהו חדש. בחלק השני יבוא ההמשך.