פריסטיין קלאסיקל

פריסטיין קלאסיקל הוא אתרו של אנדרו רוז, המתמחה באיחוי תקליטים ישנים, מרביתם תקליטי 78". רוז עסק בעיקר במוזיקה קלאסית, ואף היה לו חלק חשוב בחשיפת שערוריית ג'וייס האטו, שערורייה שבה התברר כי הקלטות רבות של הפסנתרנית היו למעשה זיוף של עבודות של פסנתרנים אחרים. אנדרו רוז מגיע אכן מהמוזיקה הקלאסית ובעיקר מהפאן הרומנטי שלה, אבל זה לא מנע בעדו לפצוח בגיחה לכיוון מוזיקת הבלוז.

הפרוייקט הראשון שלו, ההקלטות של רוברט ג'ונסון, כמו גם הקלטה של צ'ארלי פאטון עליה עבד, מראים שהטכנולוגיה שלו והרעיונות שלו רחוקים שנות אור ממוצר שחובב בלוז אמיתי היה רוצה לראות. מה שקורה למוזיקה תחת ידיו הוא בקצרה, רוז מפריד בין הגיטרה לבין השירה, מוחק רעשים סביבתיים תוך כדי גם מוזיקה של ממש, ומוציא למעשה את כל המיץ מהמוזיקה.

מי ששומע את ההקלטות הללו למעשה שומע מוזיקת בלוז שהולבנה, מוזיקה שהוצאו ממנה מאפיינים ששייכים למרקם חם ועשיר בשביל לתת למוזיקה פילטור של אוזן רומנטית. למרות זאת, נראה כי הטכנולוגיות והרעיונות של רוז בסופו של דבר עשויים להשתפר בעתיד, עצם החולשה של המוצרים הנוכחיים, לא אומרת שבעתיד לא ישתמשו ברעיונות שכאלו לליטוש.

האוזן המודרנית ממילא איננה מסוגלת לעכל מוזיקה כזו של צ'ארלי פאטון למשל, או רוברט ג'ונסון, וממילא גם בלי הפילטור שרוז עושה למוזיקה, המאזין המודרני בעל האוזן הרומנטית ממילא יפלטר באופן דומה לרוז, אלא שכאשר רוז מציג את המוצר שלו, המאזין הרומנטי כבר נעשתה עבורו העבודה, הוא לא ישמע שום דבר שקשור בפריצת הדרך של הבלוז משום שהכל נמחק ומה שנשאר זה החלק שעונה לקריטריונים של המוזיקה הקלאסית.

היתרונות שבכך הם עצומים, אנשים שמאזינים ואשר אינם מתורגלים בהאזנה אמיתית לבלוז אמיתי מוצאים בהקלטות הללו אוצר של ממש. המחיר של אובדן המידע משתלם להם, משום שהם מצליחים למצוא את המוזיקה נגישה יותר. ברור אם כן שמוצרים שכאלו מלוטשים שצונזר מהם חלק מהמרקם, לצד רעשים נלווים מיותרים, עשויים להפוך להיות להיט עבור תחנות רדיו המשוועות לכך שהמוזיקה שהם מציגים תהיה סטרילית ככל האפשר.

ועם שיפור המוזיקה ייתכן שהמצב הנוכחי שבו אנחנו מוצאים את ההקלטות תחת ידיו של רוז כשהן מציגות פחות מוזיקה מאשר מה שיש ברימסטרים שבהם לא נוקו הרעשים, ישתנה וניקוי הרעשים הדיגיטלי יכפה פחות ופחות אובדן מידע חיוני. העבודה של רוז עשויה בהחלט להוביל לכך שבעתיד יותר אוזניים ימצאו מוזיקה זו כנגישה מספיק בשביל להאזין לה לא רק מקרב כאלו שמאזינים למוזיקה בסגנון רק יותר מודרנית, אלא גם כאלו שרחוקים מלהיות קשורים להאזנה למוזיקה שכזו.

הכיוון הזה כבר הוכח כמוצלח עוד לפני רוז, כאשר חברות תקליטים שעשו רימסטרינג ביצעו דברים דומים רק בפחות אנטנסיביות בשביל לנטרל מהרעשים של 78" שחוק שמסתובב לו בסביבות 78 פעמים בדקה. הרימסטרינג שנחשבו לטובים בעבר היו הללו שבהם נשמר כמה שיותר מידע, גם במחיר של רעשים, החדשים שמצליחים בימינו הם הללו שבהם יש ניקוי רב ככל האפשר גם במחיר של אובדן מסויים של מידע. מה שנותר זה להמתין ולראות כיצד יתפתחו הדברים, בינתיים לחובבים אמיתיים של הבלוז אין הרבה מה לחפש בעבודה של רוז, אלא אם כן הם מתקשים להאזין למוזיקה שהם אוהבים, דבר שמטיבו נראה קצת לא הגיוני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *