התקופה החמה והיצירתית של ההיי-טק למעשה אפשר לומר שהגיעה לסיומה איפשהו בשנות התשעים. עד אז היה קשר ישיר בין תובנות נאיביות לבין תאוריות מורכבות במינון שהביא ליצירת רובדים חדשים. כמובן, שאלמלא תומס אדיסון היה מלמד את העולם כיצד לייצר חשמל, כל זה לא היה קורה. בשלב מסויים ההיזון החוזר בין האקדמיה ובין התאורטיקנים, לבין חובבים נאיביים פשוטים ייצר הרבה מאוד דברים חדשים. המקבילה בג'אז היא תקופת הג'אז החם עד שנת 1930. גם אז היה היזון חוזר בין מוזיקאים נאיביים לבין יוצרים ואקדמאים. ההיזון החוזר הזה איפשר לפריצות הדרך של האומנים הנאיביים למצוא מקום אצל יוצרים וכותבים בעלי תאוריות מתקדמות.
כאשר הללו כתבו את היצירות, זה חזר בחזרה לאנשי הג'אז. יצירות אלו מצאו בית חם אצל המאלתרים הגדולים ובאמצעות הדחיפה הגדולה של החברה האפריקאית-אמריקאית השילוב ייצר מוזיקה חדשה. הבסיס פורץ הדרך היה קיים למעשה כבר בבלוז, אלא, שבלי יוצרי הראגטיים כמו סקוט ג'ופלין, יוצרים קלאסיים-פופולאריים כמו אירווין ברלין, בלי תזמורות מארש מלחמה כמו של פול וויטמן, בלי מעצבי בלוז כמו וו.סי. האנדי ובלי ג'אזיסטים מתוחכמים יותר כמו דיוק אלינגטון וג'לי רול מורטון שהצליחו לשדרג עצמם לעמדת של יוצרים, הבית החם שמצאה המוזיקה הכתובה בידי המאלתרים הנאיביים לא היה מצליח לממש את הקידמה.
החל משנות השלושים ועד בערך שנות השבעים הג'אז היה בתקופה הקלאסית שלו. זוהי בערך התקופה שאנחנו מצויים בה מבחינת ההייטק. בתקופה הזאת היצירתיות אמנם פחותה, אבל מצד שני יש יותר תחכום ויש היעלמות של האמנים הנאיביים. בהיי-טק המשמעות היא שיש אחוז יותר גבוה של בעלי תעודות ואנשים שעברו הכשרה פורמלית כזו או אחרת שעוסקים בתחום ומשפיעים עליו. בעבר יכול היה אדם ללא הכשרה להגיע להישגים בתחום. בשנים האחרונות הללו מתמעטים. בג'אז כנ"ל. בין שנות השלושים לשנות השבעים היתה יותר ויותר תיאוריה ופחות ופחות אמנים נאיביים.
ובכל זאת היו פריצות דרך, שכמובן נעשו ע"י אמנים נאיביים כמו צ'ארלי פארקר שהיתה להם תפיסה ונגישות להבנה אנטואיטיבית של תאוריות מתקדמות. אילו פרקר היה לומד תאוריה, לא היה יכול להפוך את הביבופ לאמנות בדרגה גבוהה של הפשטה. היום כאשר הג'אז מצוי בתקופה הרומנטית שלו, צריך ללמוד הרבה תאוריה בשביל לעסוק ולהתפרנס בתחום, די דומה לעתיד ההיי-טק. בשני המקרים אנחנו רואים שהתקופה החמה והנאיבית היא התקופה של השגשוג הגדול, התקופה הקלאסית היא תקופה של עליות ומורדות, והתקופה הרומנטית היא תקופה שבה יצירתיות היא דבר משני, ומה שחשוב זה ההפשטה והמינימליזם.
בשני המקרים נוצרים יותר ויותר סטנדרטים ככל שהזמן חולף, סטנדרטים אליהם מחוייבים. מכאן אפשר להמשיך ולחפש את פריצת הדרך הבאה במוזיקה ומהיכן היא עשויה להגיע. כמובן, שצריך קודם להבין מהי אמנות נאיבית. אמנות נאיבית היא אמנות שעונה על הקריטריונים הבאים פחות או יותר:
1. מרקם עשיר, חם, וקשה לחיקוי בניגוד למרקם מרווח וקל יותר לביצוע שחזור מדוייק יותר.
2. יוצרים באמנות נאיבית נבדלים זה מזה לעיתים אף לחלוטין למרות שהם עשויים להיות בתחום אמנותי זהה ולבצע את אותו המוצר בניגוד לאמנים ששייכים לזרמים לא נאיבים שיש להם קווי דימיון רבים כאשר עושים את אותו המוצר.
3. יש באמנות הרבה "סודות", לא תמיד במובן של סוד שמנסים להסתיר אלא פעמים רבות משום שהאמנים העוסקים בתחום לא יכולים או לא רוצים לייצר מהדברים שגילו תאוריה שתקל על הבאים אחריהם. למשל, בדר"כ האמנות נלמדת או כפולקלור מאב לבן או בתוך קבוצות סגורות שבהן אמנים מלמדים את ה"סודות" את ממשיכי דרכם האמנותית, או מחליפים רעיונות בניגוד לרעיון של למידה של תאוריה מתוך ספר, תקליט/ציור או הרצאה פרונטלית.
4. פריצות דרך רבות וכיוונים רבים ושונים עשויים לצאת בניגוד למצב שבו יש מיינסטרים או מספר זרמים עיקריים.
אלו הדברים העיקריים. מאחר ואמנות נאיבית היא בעלת הסיכוי הטוב ביותר, בתנאי שיש בה פריצות דרך פוטנציאליות, להגיע לקידמה וחדשנות בעלות משמעות, צריך בשביל למצוא את השלב הבא במוזיקה למצוא את האמנים החברות והזרמים שעונים על הקריטריונים הנאיביים.
אפשר גם להתייחס לאמנות שמצויה בשלב הקלאסי שלה ולאמנות אפילו בשלב הרומנטי ולנסות למצוא סיכויי לפריצות דרך, אבל המוגבלות ברורה. השלב הקלאסי בנוי משני זרמים, אחד זרם הפולקלור, זרם זה מנסה לשמר את הדברים מהתקופה הנאיבית ויוצר תאוריות בסיסיות. הזרם השני הוא הזרם הגבוה שבו יש חשיבות עליונה לשימוש בהפשטה רחבה. השלב הרומנטי בנוי מהרצון לא רק להגיע להפשטה רחבה אלא להגיע למצב שבו ההפשטה הזאת היא כל העבודה המתבצעת ומתוך הפשטה זו ניתן להגיע למוצר הסופי בלי לעסוק בשלבים הקודמים. מאחר ומטיבם השלבים הקלאסי והרומנטי בנויים על התבססות על חומר קיים פריצת הדרך בהם מוגבלת יחסית לשלב הנאיבי.
המשך יבוא…
למר לוויתן ,
תודה רבה על שהשכלת אותנו .
האם לואי ארמסטרונג , היה אמן נאיבי אולי פאט וולר היה בעצם האמן הנאיבי ?
לדעתי, שניהם פרצו דרך בג'אז הווקאלי ועד היום לא קמו להם ממשיכים ופורצי דרך נוספים .
עמי סלנט
עמי, לדעתי לואיס ארמסטרונג היה בהחלט אמן נאיבי ואפשר לראות שהוא עונה על כל הקריטריונים. פטס וולר זה סיפור אחר, הוא לא הגיע ממקום של אמן נאיבי אבל פעל בתקופה שבה הכל היה נאיבי, הקהל דחף את המוזיקאים לפרוץ דרך באופן נאיבי. וולר דומה יותר לדוגמא של אדי לאנג, גיטריסט לבן שהגיע הרוס לחלוטין, כל מה שידע זה לנגן אקורדים, אבל המוזיקה שעסק בה חייבה אותו לתת מענה לאלמנטים אחרים. התוצאה היתה שלאנג התחיל להעביר את האקורדים מהר יותר ופיתח טכניקות מתקדמות שבהם שיפר את היכולת שלו בסווינג ולאלתר מלודיות. תוך כדי כך הפך לאמן פורץ דרך וייחודי. זה דוגמא מצויינת לאמן שהגיע רומנטי לחלוטין, אבל הפתיחות שלו למוזיקה חמה והכשרון הטבעי שלו הביאו אותו לייצר יכולת לתקשר עם אמנים נאיביים. בצורה כזאת הוא פרץ דרך. וולר די דומה ללאנג , הוא התחיל בגישה מאוד מסודרת של הראגטיים אבל השתלב בתקופה החמה והצליח לסגנן את הסגנון שלו באופן שיוכל לבצע סווינג חזק. עדיין השיא שלו היה דווקא בתקופה הקלאסית כשהכישורים שלו כמנהל תזמורת ויוצר הפכו לחשובים יותר. בתקופה הנאיבית התרומה שלו היתה פחות גדולה. בתור זמר הוא היה יותר נאיבי מאשר בתור פסנתרן, והתוצאה היתה כמובן שהוא הצליח בתחום הזה להיות סוחף יותר. מבחינת ממשיכי דרך, יש הרבה שהושפעו מהשירה של האמנים הללו, אבל ברגע שהתקופה הנאיבית הסתיימה זמרים הלכו יותר ויותר לפיתוח קול ולמדו דברים שניטרלו מהם את היכולת לשיר עם מרקם מפורט כמו בסגנון של ארמסטרונג, בין השאר הם החלו להשמע דומים יותר ויותר זה לזה ופחות בעלי יכולת אלתור וסווינג. השיא כמובן הגעי כשזמרות כמו שרה וואהן הגיעו, בשלב הזה הג'אז הווקאלי פסק מלהתפתח לחלוטין!