מוזיקת האינדי היא הבסיס לאחת משלושת הסצנות שמעניינות אותי בישראל. בעוד סצנת הפולק ותיקה, וסצנת הג'אז מתחדשת, סצנת האינדי היא סצנה צעירה של השנים האחרונות, ופסטיבל האינדינגב שהוא המאפיין הכי יפה שלה, התקיים לראשונה בדיוק לפני שנה, וזו לו הפעם השנייה בלבד. אמני האינדי השונים נעים לכיוון המיינסטרים, ומעוניינים להגיע אליו, אבל אינם מעוניינים להתפשר על הזהות המוזיקלית שלהם. במילים אחרות, אמנים אלו אינם מעוניינים להתמסחר במובן הפשוט של מסחור לשם מסחור, ובשנים עברו אמנים מסוג זה נאלצו להשאר עם חלומות בלבד, או להצטרף למסחרי, ואילו כיום עם סצנת האינדי הם יכולים לשכון למרגלות המוזיקה הפופולרית בישראל, מבלי לותר על עצמם.
דבר זה כחלק מתהליך אינדי כלל עולמי ששוכן במקביל לחופש המידע ולתפיסות המודרניות של ימינו, מקבל ביטוי ב-variety, כלומר מגוון רחב של דברים שמוצגים בעולם האינדי, בניגוד לעולם הפופ ששואף להתכנס לאותה נוסחא קצרת טווח שיכולה להביא לפופולריות. האינדי מסייע לעיצוב של סצנת הפופ כל אימת שמצליחים אמנים שגדלים בו מצליחים להכנס למעגל הפופולרי, כלומר, וזאת ההגדרה בעצם לכל עניין האינדי, אמנים שרוצים להציג ולהתפתח בתחום שלהם ולא בתחום שמוכתב להם שמצליחים להגיע לקהלים גדולים. זה יוצר את היחסים של אהבה-שנאה בין האינדי לבין הפופולרי. לא כל מה שפופולרי מנוע מלהיות אינדי, והשאלה העיקרית שנשאלת היא רמת המוכנות של אמן "למכור נשמתו" לתעשייה. להמשיך לקרוא אינדינגב 2008