בהמשך לפוסט קודם מלפני מספר ימים: האם בימינו מוזיקת פופ יותר גרועה מסגנונות עכשוויים אחרים של תעשיית המוזיקה? , עוד כמה היגגים בנושא הירידה במגוון תחביר התוכן ההרמוני. בעצם המשמעות היא שישנם מרכיבים מסויימים שחוזרים על עצמם שוב ושוב או יותר ויותר ככל שהזמן עובר (המגוון הפנימי או השפה הולך ונהיה ירוד מבחינה איכותית). תנסו לחשוב עכשיו גם על הירידה באיכות הצלילים והעלייה בקולניות, קחו הפסקה מקריאה לדקה קלה ותחשבו על זה לפני הפיסקה הבאה.
אוקיי אז אני מקווה שזה מובן שאפשר לתאר את כל התהליכים האלו בצורה יותר פשוטה וברורה. המגוון הוא יותר בעטיפה ופחות בתוכן.
יש משהו שמאוד דומה בין תוצרים של תעשיית המוזיקה לתוצרים של תעשיית המזון. למשל הנושא הזה עצמו – "המגוון". מי שיילך לסופר ויראה את תוצרי תעשיית המזון יחשוב לכאורה שיש מגוון. עטיפות צבעוניות ואחרות , וגם המזון עצמו נראה במרקמים שונים, צבעים שונים, ריחות וטעמים. לכאורה – יש מגוון. האמנם?
בתעשיית המזון בשנים האחרונות כבר נחשפה האמת. למרות שלכאורה יש שפע, כאשר בודקים את חומרי הגלם מתברר שיש כמה שחוזרים על עצמם והם רחוקים מלהיות איכותיים, למשל, שמנים מזוקקים, סוכרים מסוגים שונים, קמחים לבנים, עמילנים שמפורקים מזרעים, שאריות בשר טחונות, נגזרות מוצרי חלב ועוד. אלו מוצרי מזון לא טריים ולא איכותיים אלא פשוט חומרי גלם זולים שנמצאים על המדפים של חברות תעשיית המזון. חומרים אלו עוברים שיטות עיבוד לצרכי מסחור התוצרת ומשווקים בעטיפות ובחומרי צבע ושימור לשוות להם כביכול צבעים וריחות וטעמים ורעננות.
זה מתברר פעם אחר פעם – בסופו של דבר אנחנו אוכלים את חומרי הגלם הזולים שעל מדפי תעשיית המזון, בצורה כזו או אחרת. זה לא משנה אם מישהו חושב שהוא אוכל "אוכל אתני", בסופו של דבר אם הוא חי במקום שהשוק בו נשלט על ידי תעשיית המזון, חומרי הגלם הזולים והפשוטים שיש לתעשייה על המדף יבואו ויחליפו את חומרי הגלם שהיוו הבסיס למסורת האתני שלו. למעשה, רבים אינם יודעים שכבר החליפו את חומרי הגלם המקוריים שאבותיהם השתמשו בהם בחומרים הזולים של התעשייה.
הירידה בחומרי הגלם במאכלים האתניים לעיתים חמורה ממאכלים אחרים, לכן חלק מהחברות הנשענות על מזון אתני סובלות דווקא הן מרמות סוכרת ותחלואה נילווית ברמות גבוהות יותר מהאוכלוסיה שדווקא אינה נאמנה למסורת האתנית שלה, וזאת בגלל שהם מקבלים כמובן מאליו בלי לדעת או לבדוק את המאכלים. למשל מלאווח תימני בתימן היה נעשה מחומרי גלם של חמאה מזוקקת וקמח משובח ולא לבן. ואילו בארץ חומרי הגלם הם מרגרינה וקמח תעשייתי לבן.
הקמח הלבן, השמן המזוקק והסוכר נכנסו חזק גם למאכלים של מרוקאים. רוב התחליפים הזולים האלו אינם חומרי הגלם המקוריים ששימשו במרוקו ונופלים מהם באיכות.
ובמוזיקה – רואים שהאריזות והעטיפות צועקות ממש כמו במדפים של הסופר. גם במוזיקה יש לכאורה הרבה סגנונות והרבה דברים ששונים זה מזה וכל אחד יכול לכאורה- לבחור. למשל, אחד אוהב מוזיקה מזרחית, השני אוהב מוזיקת רוק, אחר אוהב פופ וכדומה. ובכל סגנון יש העדפות. וגם במוזיקה התעשייה חדרה למקומות האתניים. אפשר לקבל מוזיקה מכל מיני מקומות בעולם אבל המגוון הפנימי יהיה דומה לחומרי הגלם התעשייתיים. קשה לצאת מזה.
התעשייה של המוזיקה נוקטת בשימוש במילים כמו אקלקטיות, כמו בתעשיית המזון. היא משתמש במילים שקשורות באתניות כמו תעשיית המזון. לכאורה רואים מגוון. אבל מאחורי הקלעים מה שמספקים זה חומרי גלם ירודים וקולניים שמצויים על המדפים של חברות בתעשיית המוזיקה, ממש כמו מה שמשווק על ידי תעשיית המזון.
כמו שאפשר לקבל חטיף בכל מיני טעמים וצבעים, כך גם בכל תת-סגנון מוזיקלי אצל אמן מסויים אפשר לקבל גוונים וצבעים שונים. ולא רק זאת, אלא אפשר להתרשם ממגוון שנראה אינסופי, והכל תחת מטרייה של תעשיית המוזיקה!
לסיכום: בעוד שהנזקים של תעשיית המזון כבר גלויים לאין, ועל כן כבר ננקטות מזה מספר שנים אסטרטגיות שונות לשיפור איכות המזון ולמלחמה על התודעה של מזון בריא, בתחום המוזיקה אין שומר בשער וקשה לאמוד את הנזקים. לא כל שכן להכריז על אסטרטגיה לצמצום נזקים והבראת התחום.