חודש: מרץ 2007

זהו החלק השלישי מתוך 3 על הג'אז. החלק הראשון עסק במלחמת התרבות סביב הג'אז שנמשכת עד היום. החלק השני עסק בסקירה היסטורית כללית של התקופות של הג'אז מאז פרץ לקידמת הבימה המוזיקלית המערבית בשנת 1917 ועד ימינו. החלק הנוכחי מטרתו להצביע על סממני עזר להבנת המוות של הג'אז. המוות של הג'אז אינו פשוט לתפיסה מאחר ויש אנשים שעוסקים בו, אנשים שמלמדים אותו ומקליטים אותו ומופיעים אותו. דבר דומה אפשר לומר על המוזיקה הקלאסית, ומוזיקת הבארוק. המוזיקה הקלאסית ובעיקר הזרם הרומנטי שלה ממשיכים להלמד ולהתנגן ע"י אנשים חדשים כל הזמן, למרות שהמוזיקה הקלאסית מתה לחלוטין מזה זמן רב. גם בג'אז ישנם זרמים רומנטים שממשיכים להתקיים, לכאורה באותה מידה.

המדד הראשון לחיים של ז'אנר אומנותי הוא מדד הפיתוח, כלומר לאן יש לז'אנר ללכת ולהתפתח. במוזיקה הקלאסית, אנשי הבארוק היו אנשי עבודה ופעלתנות, פרצו גבולות ויצרו צורך לאלו שבאו אחריהם להרחיבם. אבל עם בואו של הזרם הרומנטי החלו להסגר הגבולות, עד כי בשלב מסויים אמנים שהגיעו לא היה להם לאן להתפתח ומה לחדש, למעט ניואנסים במידע הקיים. תוך זמן קצר יחסית, נסגרו כל האפשרויות. ובג'אז? כשהגיעו ראשוני הג'אז מניו-אורלינס לשיקגו, אנשים כ Louis Armstrong, Johnny Dodds , Jelly Roll Morton, Pops Foster ואחרים הם היו מוזיקאים שבאו עם ידע רב כיצד לבצע את מה שרצו, אבל מיעטו ביכולת לבצע הפשטה של התהליכים שהביאו אותם לבצע את המוזיקה כפי שביצעו. לעומתם החלו בניו-יורק אמנים אחרים לבקש ולפשט את המוזיקה. השאלה היתה האם האלמנטים של שיקגו ישרדו או האלמנטים הרומנטיים.

להמשיך לקרוא מות הג'אז

עולם האמנות תמיד משווע לרעיונות חדשים. כשהללו לא מגיעים, ישנה קפיאה תרבותית. לעיתים גם הגעה של רעיונות חדשים מביאה אחרי זמן מה למבוי סתום. בכתבה המעניינת הזאת על שורשי ההיפ-הופ משנת 1986 יש צורך קצת להרחיב ולהעמיק בנושא בשביל להבין, וגם כמה תיקונים קלים שהיום עם הידע שנצבר בעשרים שנים האחרונות אפשר לעדכן. אז ראשית קצת רקע: בראשית המאה ה-17 החלו להגיע ליבשת אמריקה ספינות ועליהן אפריקנים. אפריקנים אלו נועדו להיות עבדים באמריקה. העבדים הראשונים שהובאו בשנת 1619 לערך, היו רק יריית הפתיחה, למה שימשך עד 1865 עת צבא הדרום נכנע לצבא הצפון. השנים 1690-1790 היו שנות השיא של ייבוא העבדים מאפריקה. עבדים אלו לא זכו לכל זכויות למעט הזכות לעבוד. הם לא התפרנסו, נאסר עליהם איסורים חמורים לעשות כל דבר שאינו קשור בעבודה. 2 דברים הביאו להם מעט מזור, האחד זוהי התרבות שהביאו עימם מאפריקה. תרבות זו נשמרה עכב כך שזרם העבדים נמשך ברציפות, גם אם הללו שאבותיהם הגיעו בתחילת המאה השבע עשרה לאמריקה היו עשויים לשכוח את התרבות האפריקאית של אבותיהם, הרי שהעבדים שהגיעו נניח בתחילת המאה ה-19 היו מזכירים להם זאת. בצורה כזו, התרבות האפריקאית הוזנה מחדש כל הזמן. את התרבות הזו היו צריכים לבטא בצורה כלשהי, ואחד המקומות שבהם בא לידי ביטוי והיה המזור השני שלהם אלו הן הכנסיות בהן התפללו. בכנסיות אלו יכלו השחורים לשלב את המוזיקה שיצרו, קרי האלמנטים של המוזיקה האפריקאית המתחדשים כל הזמן, ומותכים יחד אל המוזיקה של העובדים בשדות, יחד עם מוזיקה של תפילה. העבדים למדו שאמנם אסור להם להפגין את התרבות האפריקאית במופגן, אבל הם יכולים לסמפל את האלמנטים שלה לתוך מוזיקה מערבית ובכך לשמר את תרבותם. טכניקות אלו נשארו פחות או יותר עד ימינו ועוד יימשכו.

כך מתחת לתחפושת של שירי הכנסיה שימרו העבדים האפריקאים את התרבות שלהם, הם הכניסו את התיפוף והסינקופות מתחת למלודיה מערבית ושילבו זאת. כשהיו עושים זאת בשדות זהו ה"בלוז" Blues, כשהיו עושים זאת בכנסיות זה ה"הימנס" Hymns. עם תום מלחמת האזרחים והשחרור מעבדות החלו לצוץ זמרים שנקראים songsters. הם הפיצו את הרעיונות המוזיקלים החדשים שנוצרו ופיתחו טכניקות לנגינת הבלוז שהיה הגרעין הרעיוני של כל הסגנונות של המאה העשרים. הבלוז הביא את ביטוי היחיד, את האלתור, את המחאה, את הליקים את הסינקופות ועוד אלמנטים מוזיקליים חדשים, אלמנטים שנוצרו משילוב שירי העבודה בשדות עם התרבות האפריקאית מסומפלים לתוך מוזיקה מערבית. לימים יקומו מוזיקאים אפריקאים אמריקאים כמו W.C. Handy שהגיע דווקא ממקום רחוק מהדרום והשדות, הוא למד מוזיקה קלאסית בממפיס, אבל כשנחשף מחדש לשורשיו הוא החל לנגן את הבלוז עם תזמורות גדולות. גם אנשי ניו-אורלינס הביאו את החידוש של הג'אז באופן דומה, שימוש בכלי-פליז לניגון בלוז והרחבת האלמנטים שלו עם אלמנטים של מוזיקת מצעדים. הם הכניסו את רעיונות הבלוז לתוך הג'אז שהמציאו. הם המשיכו לבצע את אותם הדברים, לסמפל אלמנטים של הבלוז לתוך מוזיקה מערבית.

להמשיך לקרוא חזרה אחורה זה לפעמים קידמה, שורשי ההיפ-הופ

Fats Domino מלך הרוקנרול הראשון! לחובבי הרוקנרול של שנות החמישים צפויות 3 שעות של חוויה: 3 שעות על פטס דומינו!!!

פטס דומינו ואלביס "פותחים" שולחן

4 תוכניות רדיו על להיטיו הגדולים של דומינו כל תוכנית כארבעים וחמש דקות.

תוכנית 1

תוכנית 2

תוכנית 3

תוכנית 4

זוהי כתבה שנייה בסדרה של 3 כתבות אודות הג'אז. חשוב לזכור שמותו של זרם אמנותי מסויים נמדד לאורך זמן. כשאדם מת, יש הלוויה ובכל פרק זמן מסויים, מאזכרים אותו בטקס דתי או אפילו אישי. יש מאפיין של מחזוריות בכך שכל פרק זמן מסויים מאזכרים את המת, מחזוריות זו היא אחד הסממנים הבולטים גם באומנות, כאשר ישנה מחזוריות של התרפקות על העבר וכאשר יש תחושה שימי העבר היו ימים טובים שלא ישובו, אפשר כבר לחוש במותו של הסגנון המסויים. אלא שלא תמיד מדובר במוות, לעיתים מדובר בשינוי מסויים. כשאדם משתנה, הוא מאבד חלק מחבריו, ויוצר לעצמו חברים חדשים. כשסגנון אומנותי משתנה הוא מאבד מאוהדיו ויוצר לעצמו קהל חדש. הקהל הישן יתרפק על העבר תוך זמן לא רב. הקהל החדש יהנה. הבעייה העיקרית היא למצוא את ההבדל בין שינוי למוות, שהרי לא כל שינוי מהווה מוות. לשם כך צריך למצוא כלים אובייקטיביים, כלים כאלו שיתאימו לכל מצב נתון בניגוד לכלים שמישהו מפברק בשביל להתאים למצב שקיים בשטח. ראשית סקירה הסטורית של השתלשלות העניינים בג'אז. בכתבה הבאה בנושא יהיה סיכום של הסיבות והכלים למציאת זמני מותו של הג'אז.

התקופה הראשונה של הג'אז שכיום נהוג לכנות אותה תקופת הסווינג היתה למעשה בנויה משלוש תקופות עיקריות. השינוי הראשון בג'אז מאז תחילתו היה באמצע שנות העשרים כשלהקות ג'אז רציניות כמו הרד הוט פפרס של ג'לי רול מורטון, לואיס ארמסטרונג והחמישיות והשביעיות החמות, להקת הג'אז הקריאולית האורגינלית של קינג אוליבר ואחרות הגיעו מניו-אורלינס לשיקגו וסחפו את הזירה של שיקגו. הג'אז של ניו-אורלינס אמנם היה חם גם לפני כן, אבל רק כאשר ענקי ניו-אורלינס החלו לקבוע את הטון השינוי הורגש. היתה זו תקופת השיא של הסווינג כולו, תקופה שלאחר קריסת הוול-סטריט החלה לדעוך עכב חוסר משאבים של חברות התקליטים והאמנים הקשורים בתקופה להמשיך. בשנת 1934 חל השינוי באופן סופי, גיבורים חדשים הגיעו לערים המרכזיות והישנים נשכחו. דיוק אלינגטון וגלן מילר הציג את הזרם המרכזי של הג'אז החדש, זרמים נוספים הגיעו מצדם של אמנים כטומי דורסי ובני גודמן, אבל הגיבור של התקופה היה דווקא קאב קאלוואי שהציג את תחילת הזרם שלמעשה ייפרד בהמשך מהג'אז, הג'אמפ בלוז שיהפוך להיות מוזיקת הסול, הרוקנרול הפ'אנק והדיסקו, ומי שמספק את החלק היותר קשוח של הצד הזה של הג'אז, היה קאונט בייסי.

להמשיך לקרוא הג'אז בראייה היסטורית

עוד חמישה חודשים לפסטיבל הג'אז באילת 2007, פסטיבל הג'אז הישראלי היחיד שנמצא על המפה. הפסטיבל שמצטיין בהבאת אמנים מהשורה הראשונה (בדר"כ פסטיבלים אחרים מביאים את האמנים הללו לאחר מכן אם יש באפשרותם), ייערך בסוף אוגוסט. בקישור הבא אפשר לראות שההכנות לפסטיבל בעיצומן. הפסטיבל בנוי על אנשים אמינים שנים הביאו את הג'אז לישראל בתקופות קשות כמו גם קלות. הפסטיבל צפוי השנה להיות טוב וחם במיוחד אחרי שבשנה שעברה המלחמה בצפון היתה בעיצומו של הפסטיבל, השנה אפשר לקוות לפסטיבל שיפצה על כך.

זה הולך להיות פסטיבל הרבה יותר טוב מהפסטיבלים שבמרכז משום שלאילת באופן מסורתי אמנים בכירים מבכרים להגיע לפסטיבל שבאילת וסיבתם עימם. אילת גם בנויה הרבה יותר טוב לפסטיבל, עיר קיט אמיתית. מה שנשאר זה לספור לאחור לקראת הרשימה ולקוות שהטובים ביותר יגיעו. בהצלחה לאילת.