עולם האמנות תמיד משווע לרעיונות חדשים. כשהללו לא מגיעים, ישנה קפיאה תרבותית. לעיתים גם הגעה של רעיונות חדשים מביאה אחרי זמן מה למבוי סתום. בכתבה המעניינת הזאת על שורשי ההיפ-הופ משנת 1986 יש צורך קצת להרחיב ולהעמיק בנושא בשביל להבין, וגם כמה תיקונים קלים שהיום עם הידע שנצבר בעשרים שנים האחרונות אפשר לעדכן. אז ראשית קצת רקע: בראשית המאה ה-17 החלו להגיע ליבשת אמריקה ספינות ועליהן אפריקנים. אפריקנים אלו נועדו להיות עבדים באמריקה. העבדים הראשונים שהובאו בשנת 1619 לערך, היו רק יריית הפתיחה, למה שימשך עד 1865 עת צבא הדרום נכנע לצבא הצפון. השנים 1690-1790 היו שנות השיא של ייבוא העבדים מאפריקה. עבדים אלו לא זכו לכל זכויות למעט הזכות לעבוד. הם לא התפרנסו, נאסר עליהם איסורים חמורים לעשות כל דבר שאינו קשור בעבודה. 2 דברים הביאו להם מעט מזור, האחד זוהי התרבות שהביאו עימם מאפריקה. תרבות זו נשמרה עכב כך שזרם העבדים נמשך ברציפות, גם אם הללו שאבותיהם הגיעו בתחילת המאה השבע עשרה לאמריקה היו עשויים לשכוח את התרבות האפריקאית של אבותיהם, הרי שהעבדים שהגיעו נניח בתחילת המאה ה-19 היו מזכירים להם זאת. בצורה כזו, התרבות האפריקאית הוזנה מחדש כל הזמן. את התרבות הזו היו צריכים לבטא בצורה כלשהי, ואחד המקומות שבהם בא לידי ביטוי והיה המזור השני שלהם אלו הן הכנסיות בהן התפללו. בכנסיות אלו יכלו השחורים לשלב את המוזיקה שיצרו, קרי האלמנטים של המוזיקה האפריקאית המתחדשים כל הזמן, ומותכים יחד אל המוזיקה של העובדים בשדות, יחד עם מוזיקה של תפילה. העבדים למדו שאמנם אסור להם להפגין את התרבות האפריקאית במופגן, אבל הם יכולים לסמפל את האלמנטים שלה לתוך מוזיקה מערבית ובכך לשמר את תרבותם. טכניקות אלו נשארו פחות או יותר עד ימינו ועוד יימשכו.
כך מתחת לתחפושת של שירי הכנסיה שימרו העבדים האפריקאים את התרבות שלהם, הם הכניסו את התיפוף והסינקופות מתחת למלודיה מערבית ושילבו זאת. כשהיו עושים זאת בשדות זהו ה"בלוז" Blues, כשהיו עושים זאת בכנסיות זה ה"הימנס" Hymns. עם תום מלחמת האזרחים והשחרור מעבדות החלו לצוץ זמרים שנקראים songsters. הם הפיצו את הרעיונות המוזיקלים החדשים שנוצרו ופיתחו טכניקות לנגינת הבלוז שהיה הגרעין הרעיוני של כל הסגנונות של המאה העשרים. הבלוז הביא את ביטוי היחיד, את האלתור, את המחאה, את הליקים את הסינקופות ועוד אלמנטים מוזיקליים חדשים, אלמנטים שנוצרו משילוב שירי העבודה בשדות עם התרבות האפריקאית מסומפלים לתוך מוזיקה מערבית. לימים יקומו מוזיקאים אפריקאים אמריקאים כמו W.C. Handy שהגיע דווקא ממקום רחוק מהדרום והשדות, הוא למד מוזיקה קלאסית בממפיס, אבל כשנחשף מחדש לשורשיו הוא החל לנגן את הבלוז עם תזמורות גדולות. גם אנשי ניו-אורלינס הביאו את החידוש של הג'אז באופן דומה, שימוש בכלי-פליז לניגון בלוז והרחבת האלמנטים שלו עם אלמנטים של מוזיקת מצעדים. הם הכניסו את רעיונות הבלוז לתוך הג'אז שהמציאו. הם המשיכו לבצע את אותם הדברים, לסמפל אלמנטים של הבלוז לתוך מוזיקה מערבית.
עם קריסת הדאו-ג'ונס בשנת 1929 נסתיימה לה התקופה הראשונית והעניין בבלוז והרחבתו די מוצה לכאורה, אלא שעבור רבים היתה זו רק ההתחלה. מוזיקת הפולק שעוצבה החל משנות השלושים, מוזיקת הרוק שעוצבה בשנות החמישים והשישים, מוזיקת הסול וסגנונות אחרים נבנו מחזרה לבסיס וסמפול של רעיונות לתוך רעיונות אחרים. גם בג'אז קרו דברים דומים אם כי פחות. הג'אז היה מבוקש מאוד בידי המערב שביקש להפוך אותו כמה שיותר דומה למוזיקה קלאסית. כך בשנות השלושים הג'אז הפך להיות יותר ויותר רומנטי ופחות להתבסס על סמפול אלמנטים של בלוז. נגנים כ-Art Tatum ואחרים היו סלקטיביים בבחירתם מהאלמנטים של הבלוז מה שצריך לקחו מה שלא עזבו. המוזיקה קיבלה פחות ביטוי של הדבר המקורי שלשמו קמה והיו אלו רעיונות חדשים. לכן אין זה מפליא שאמן הג'אז המשפיע והחשוב של שנות השלושים היה דווקא Cab Calloway מוזיקאי ורקדן שהריקודים שלו היו מלאי השראה. למעשה מי שיסתכל על איך שרקד יראה את שורשי הדיסקו של שנות השבעים והברייקדנס של שנות השמונים בבירור. קאלווי גם הביא להופעות שלו את גדולי רקדני הסטפס, ריקוד מוזיקלי קיצבי שהיה פופולרי מאוד. קאלווי סימפל את הרעיונות של המאה ה-19 לתוך המופע שלו, הצגות מוזיקליות רקדנים ועוד. זוהי אמריקה.
במידה רבה מה שנשאר מהג'אז של קאלווי זוהי מוזיקת ריקודים כמעט נטו. קאלווי החל מסורת של סגנונות מוזיקה לריקודים שהפכו להיות הבון-טון של האפריקאים אמריקאים. אחרי קאלווי הגיע Louis Jordan. ג'ורדן המשיך את הרעיונות של קאלווי אלא שהמסרים שלו היו שונים, הוא עיצב את סגנון הג'אמפ-בלוז במיוחד בשביל ריקודים וכך זה היה, מוזיקת הריקודים היתה לדבר העיקרי והנפרד ממוזיקה להאזנה. כך בשנות הארבעים כבר היה ברור ההפרדה הזאת, ואמני הביבופ היו הראשונים להבין זאת, Charlie Parker לקח את הרעיונות של ארט טייטום בפסנתר ושל Lester Young בסקסופון וחיבר ביחד למוזיקת הביבופ. היה זה סיום ימיו של הג'אז כמוזיקה הטובה גם להאזנה וגם לריקוד. אמנם בשנת 1954 החל סגנון ההארד בופ להיות פופולארי, סגנון שניסה לחזור לימים שהמוזיקה היתה להאזנה ולריקוד כאחד, אבל ההפרדה היתה ברורה ומוזיקאים כ Fats Domino הגדירו מחדש את הריקודים. דומינו המשיך את ג'ורדן, אלא שהפעם הוסיף את הבוגי-ווגי, סגנון ריקודים שהיה פופולרי בשנות העשרים, אל הרעיונות של ג'ורדן ויצר את הבסיס של המוזיקה שנקראת כיום רוקנרול. המוזיקה היתה גם להאזנה וגם לריקוד, ובכך ניצחה. מוזיקת הסול שפרצה מייד לאחר מכן המשיכה את אותה המסורת, אלא שהפעם הם שיפרו את אלמנט השירה ברעיונות שנלקחו משירת הכנסיות.
ג'יימס בראון תוך כמה שנים הביא לפריצת מוזיקת הפ'אנק שבה היה דגש גדול יותר על הריקוד. אמנם אצל בראון עצמו הפ'אנק היה טוב גם להאזנה, אבל רבים מהממשיכים ביססו את המוזיקה לריקודים נטו. הדבר גרם לדעיכת הפ'אנק תוך כמה שנים, כשהגיע הדיסקו. הדיסקו היה סגנון רומנטי של הפ'אנק, ריקודים לצלילי מוזיקה מעודנת ששואפים להגיע לקהל רחב ככל האפשר, הדיסקו החליף במהרה את הפ'אנק. אמנים אפריקאים-אמריקאים צעירים לא מצאו עניין רב בדיסקו והחלו לחזור אחורה לראשית ימי הפ'אנק. נוסטלגיה זו יחד עם החיבור הג'מייקני ורעיונות מלהקות כמו Craftwerk הביאו להולדת הראפ והברייקדנס בסוף שנות השבעים ולעיצוב מה שכיום מכונה מוזיקת היפ-הופ.