זהו החלק השלישי מתוך 3 על הג'אז. החלק הראשון עסק במלחמת התרבות סביב הג'אז שנמשכת עד היום. החלק השני עסק בסקירה היסטורית כללית של התקופות של הג'אז מאז פרץ לקידמת הבימה המוזיקלית המערבית בשנת 1917 ועד ימינו. החלק הנוכחי מטרתו להצביע על סממני עזר להבנת המוות של הג'אז. המוות של הג'אז אינו פשוט לתפיסה מאחר ויש אנשים שעוסקים בו, אנשים שמלמדים אותו ומקליטים אותו ומופיעים אותו. דבר דומה אפשר לומר על המוזיקה הקלאסית, ומוזיקת הבארוק. המוזיקה הקלאסית ובעיקר הזרם הרומנטי שלה ממשיכים להלמד ולהתנגן ע"י אנשים חדשים כל הזמן, למרות שהמוזיקה הקלאסית מתה לחלוטין מזה זמן רב. גם בג'אז ישנם זרמים רומנטים שממשיכים להתקיים, לכאורה באותה מידה.
המדד הראשון לחיים של ז'אנר אומנותי הוא מדד הפיתוח, כלומר לאן יש לז'אנר ללכת ולהתפתח. במוזיקה הקלאסית, אנשי הבארוק היו אנשי עבודה ופעלתנות, פרצו גבולות ויצרו צורך לאלו שבאו אחריהם להרחיבם. אבל עם בואו של הזרם הרומנטי החלו להסגר הגבולות, עד כי בשלב מסויים אמנים שהגיעו לא היה להם לאן להתפתח ומה לחדש, למעט ניואנסים במידע הקיים. תוך זמן קצר יחסית, נסגרו כל האפשרויות. ובג'אז? כשהגיעו ראשוני הג'אז מניו-אורלינס לשיקגו, אנשים כ Louis Armstrong, Johnny Dodds , Jelly Roll Morton, Pops Foster ואחרים הם היו מוזיקאים שבאו עם ידע רב כיצד לבצע את מה שרצו, אבל מיעטו ביכולת לבצע הפשטה של התהליכים שהביאו אותם לבצע את המוזיקה כפי שביצעו. לעומתם החלו בניו-יורק אמנים אחרים לבקש ולפשט את המוזיקה. השאלה היתה האם האלמנטים של שיקגו ישרדו או האלמנטים הרומנטיים.
בשנת 1948 הג'אז כבר החל לגסוס. תהליך של דעיכה והשתלטות של הזרם הרומנטי על הג'אז הביאו לפריצת הביבופ. בעוד בבסיסו הביבופ הכיל רעיונות טכניים מבריקים, עקב התקיימותו בתוך הקשר רומנטי נסתם עליו הגולל. כבר אז היה ברור שזה עניין של זמן. באמצע שנות החמישים החלו להבין זאת אמנים. הם החליטו לעשות את מה שהיה מתבקש מלחתחילה, לקחת את הביבופ, ולהכניס אותו לג'אז. ההארד-בופ היה תקווה. לצידו החל להתקיים סגנון חדש, ג'אז-סול, שהיה דומה במידת הרומנטיות שלו לקול-ג'אז. זוהי ראייה שגם אם ניסו ללכת לכיוון של אלמנטים מתחום הבלוז, כל עוד זה היה בהקשר הרומנטי זה לא יכל להתפתח. הזרם הרומנטי לא ידע נפשו מזעם כשההארד-בופ החל לצבור תאוצה. מייד הוכרזה רמת כוננות גבוהה לקראת שינוי מתבקש. הבעייה טענו המבקרים, שהסגנון לא מאפשר לסולנים להתבטא מספיק. במילים אחרות, הם רצו למחוק את ההארד-בופ למען שיגיעו סולנים רומנטיים שיוכלו לצווח ולצרוח כאוות נפשם.
הג'אז החופשי שהחל לצוץ. היה פתרון אחד שעדיין לא התקבל כי כולם חיכו לראות מה יהיה עם הביבופ עצמו. הפוסט-בופ שהתבסס על תאוריה היה נסיון לפתור את הבעייה באמצעות תאוריה הגזורה מהמוזיקה הקלאסית. אלא שהפתרון לא סייע ממש לרומנטיקנים. אחרי שהנגנים סיימו ללמוד תאוריות מודאליות ולשלב את הביבופ עם חלקי אקורדים למען הסולנים התברר שהתוצאה לא היתה מספיק טובה לסולנים. היא היתה טובה לכל הלהקה, אבל לא נתנה יתרון לסולן ולא איפשרה לו לצרוח יותר מידי למרות שכמה ניסו.
על כן היתה פנייה לג'אז החופשי שם הרומנטיקה שלטה. וכשזה לא הספיק הביאו את הפיוז'ן. זה היה שלב שבו כבר הג'אז מת. כשהג'אז החל להתבסס על סגנונות רומנטיים בלבד הוא היה בדרך בטוחה אל המוות. אפשר לתאר זאת כהחפת לוויתנים. כידוע, יכול להווצר מצב שלוויתנים חסונים יתגודדו יחדיו. לוויתנים בריאים במאת האחוזים. ובשלב מסויים אחדים מהם עשויים לפתע לנוע במהירות אל החוף. תנועה זו היא הביבופ. לאחר מכן הם יפלטו אל החוף, חסרי אונים, אל עבר השלב הסופי בגסיסתם. זהו הג'אז החופשי.
הלוויתנים ינצלו אם יהיה להם משהו מאזן. אם חלק מהלוויתנים יהיה ער לבעייה ויבקש לחזור לבסיס. מוזיקה לא רומנטית שתחזיר אותם למקום של עשייה. כשכל הלוויתנים עיוורים לבעייה, כמו במקרה של חיסול הזרם הלא רומנטי של הג'אז, הרי זה כמו חיסול של הלוויתנים שערים לבעייה וריצה מטורפת אחרי הלוויתנים שרצים אל החוף. בסוף שנות השישים אם כן נסגרו האפשרויות לג'אז להתפתח. הסגנונות החופשיים בתוכם הפיוז'ן היו טובים לעצמם, לא לעתיד של הג'אז. לראייה לא קם שום דבר חדש, שום זרם ושום רעיון חדש מאז.
התופעה היתה מעבר לשלב אחרי המוות, שלב שבו אמנים מבצעים דברים שכבר נעשו בלי יכולת לחדש. הם ביצעו ג'אז חופשי או פיוז'ן או ביבופ או אפילו ג'אז של ניו-אורלינס, אבל בלי שאיפה להגיע מתוך זה ליותר ובלי יכולת לעשות זאת. בסוף שנות השמונים החלו להבין זאת היטב, כשהובן שאמנים כ Miles Davis ו John Coltrane היו ראשי הלוויתנים שחיסלו את כל הלוויתנים השפויים ורצו בטירוף לחוף. שורת האמנים האחרים פשוט מצויים בתוך האין מוצא הזה, עם אשלייה שהם עושים משהו חדש שלא נעשה לפניהם.
אם כן, גם בלי ההשוואה למוזיקה קלאסית אפשר לראות את מות הג'אז מתוך מידת הפיתוח שלו. בשנת 1965 מכר הלייבל Blue-Note את עצמו במטרה להגדיל את כמות המאזינים שלו. הלייבל שהיה אחראי לכמה וכמה מהדברים שהתחוללו בשנים האחרונות של הג'אז עשה צעד התאבדותי מבחינת הג'אז, צעד רומנטי. תוך 5 שנים הסגנונות החופשיים השתלטו והג'אז מת.