זוהי כתבה שנייה בסדרה של 3 כתבות אודות הג'אז. חשוב לזכור שמותו של זרם אמנותי מסויים נמדד לאורך זמן. כשאדם מת, יש הלוויה ובכל פרק זמן מסויים, מאזכרים אותו בטקס דתי או אפילו אישי. יש מאפיין של מחזוריות בכך שכל פרק זמן מסויים מאזכרים את המת, מחזוריות זו היא אחד הסממנים הבולטים גם באומנות, כאשר ישנה מחזוריות של התרפקות על העבר וכאשר יש תחושה שימי העבר היו ימים טובים שלא ישובו, אפשר כבר לחוש במותו של הסגנון המסויים. אלא שלא תמיד מדובר במוות, לעיתים מדובר בשינוי מסויים. כשאדם משתנה, הוא מאבד חלק מחבריו, ויוצר לעצמו חברים חדשים. כשסגנון אומנותי משתנה הוא מאבד מאוהדיו ויוצר לעצמו קהל חדש. הקהל הישן יתרפק על העבר תוך זמן לא רב. הקהל החדש יהנה. הבעייה העיקרית היא למצוא את ההבדל בין שינוי למוות, שהרי לא כל שינוי מהווה מוות. לשם כך צריך למצוא כלים אובייקטיביים, כלים כאלו שיתאימו לכל מצב נתון בניגוד לכלים שמישהו מפברק בשביל להתאים למצב שקיים בשטח. ראשית סקירה הסטורית של השתלשלות העניינים בג'אז. בכתבה הבאה בנושא יהיה סיכום של הסיבות והכלים למציאת זמני מותו של הג'אז.
התקופה הראשונה של הג'אז שכיום נהוג לכנות אותה תקופת הסווינג היתה למעשה בנויה משלוש תקופות עיקריות. השינוי הראשון בג'אז מאז תחילתו היה באמצע שנות העשרים כשלהקות ג'אז רציניות כמו הרד הוט פפרס של ג'לי רול מורטון, לואיס ארמסטרונג והחמישיות והשביעיות החמות, להקת הג'אז הקריאולית האורגינלית של קינג אוליבר ואחרות הגיעו מניו-אורלינס לשיקגו וסחפו את הזירה של שיקגו. הג'אז של ניו-אורלינס אמנם היה חם גם לפני כן, אבל רק כאשר ענקי ניו-אורלינס החלו לקבוע את הטון השינוי הורגש. היתה זו תקופת השיא של הסווינג כולו, תקופה שלאחר קריסת הוול-סטריט החלה לדעוך עכב חוסר משאבים של חברות התקליטים והאמנים הקשורים בתקופה להמשיך. בשנת 1934 חל השינוי באופן סופי, גיבורים חדשים הגיעו לערים המרכזיות והישנים נשכחו. דיוק אלינגטון וגלן מילר הציג את הזרם המרכזי של הג'אז החדש, זרמים נוספים הגיעו מצדם של אמנים כטומי דורסי ובני גודמן, אבל הגיבור של התקופה היה דווקא קאב קאלוואי שהציג את תחילת הזרם שלמעשה ייפרד בהמשך מהג'אז, הג'אמפ בלוז שיהפוך להיות מוזיקת הסול, הרוקנרול הפ'אנק והדיסקו, ומי שמספק את החלק היותר קשוח של הצד הזה של הג'אז, היה קאונט בייסי.
אלא שקאונט בייסי שהיה התקווה הגדולה של התקופה השפיע הכי פחות על העתיד. תקופת הסווינג אמנם נמשכה עד תחילת שנות החמישים, אבל עוד לפני כן קם זרם הביבופ. הביבופ שפרץ באמצע שנות הארבעים כבש את מקומו של הסווינג בסוף שנות הארבעים, כשאמנים כמו צ'ארלי פרקר ביקרו באירופה שהשתוקקה לשמוע מה שיש להם לומר. הביבופ לא היה ג'אז בסטנדרטים של אז, ואת ההבנה הזו שהג'אז הולך למות הבינו אמנים רק בין תחילת לאמצע שנות החמישים כשהקימו מהביבופ סגנון שעונה על צרכי הג'אז הבסיסיים, ההארד בופ. אלא שההארד בופ לא יכל לשרוד יותר מידי. בשנת 1954 הוא כבר היה הזרם העיקרי של הביבופ, אבל בשנים 1958-9 הזרם הפסיק להיות מרכזי או משפיע, וזרם חדש בדמות הפוסט-בופ כבש את מקומו החל מהאלבום קיינד אוף בלו של מיילס דייויס. הפוסט-בופ חיסל את עצמו מוקדם, הוא דרש מאמני ג'אז לעסוק בתאוריה יותר מבעבר ולמרות התוצאות הטובות שאפשר היה לאמנים להגיע אליהם, הסגנון הואשם שאינו מצליח להשיג את החופש שאמנים רוצים. סגנון הקול ג'אז שגם הוא משתייך לתקופה כראייה היה פופולרי יותר.
בתחילת שנות השישים אלברט איילר נסע לאירופה והציג את הזרם החופשי. אמנם הזרם כבר היה קיים, אורנט קולמן וססיל טיילור כבר ניגנו אותו, אך כמו זרמים קודמים נזקק לבום בשביל לעלות ולהתפוצץ אל פני השטח ולדחוק את הפוסט בופ. באמצע שנות השישים כבר היה זה הסוף של הפוסט-בופ, והעידן החופשי כבש את הבכורה כאשר אמנים כקולטריין החלו לעסוק בו. סגנון הפיוז'ן שפרץ בסוף שנות השישים. היה שייך לזרם החופשי ובעצם בסוף שנות השבעים כשהפיוז'ן דעך התברר שהעידן החופשי מוביל לדרך ללא מוצא, היה זה עידן רומנטי במיוחד שבו האמנים לא המשיכו אחד את השני אלא התחרו אחד בשני מי יכול להשמע פחות ג'אזי ועדיין לשרוד בקונטקסט של הג'אז. נשמע אבסורד? לא בהכרח משום שהרוח של הג'אז החופשי היתה בדיוק כזו. עם סופו של הפיוז'ן צץ לו הג'אז המנומס כריקושט של הפיוז'ן. הג'אז המנומס שרד היטב, ולמעשה לא היתה לו שום סיבה ליפול, והוא פופולרי עד היום.
אלא שאז הגיע ההבנה שהג'אז כבר לא הולך לשום מקום חדש. הסגנון החדש שכבש את הבכורה אין לו שם אבל אפשר לכנות אותו העידן של סיווג הג'אז. החל מאמצע-סוף שנות השמונים החל לשלוט עידן זה שבו בעצם ישנה מודעות לכך שהג'אז כבר עבר את השלבים שיכל כסגנון מוזיקלי והגיע אל המקום שבו אפשר לסכם אותו. בשלב זה מרבית אמני הג'אז המובילים היו בתהליך של הזדקנות וחוסר רלוונטיות. כמובן שהמשיכו לעשות ג'אז, אבל הסגנון כסגנון מתפתח מת.
אם כן אפשר לסכם את 4 התקופות העיקריות של הג'אז באופן גס: הסווינג, הבופ, החופשי והסיווגי. והשאלה הנשאלת היא מה כל אחת מהתקופות תרמה לג'אז. אם ננסה נחשוב על זה לרגע בראייה רחבה, כיצד יסתכלו על הג'אז בעוד, נניח, 500 שנים. ברור שלא צפויות תקופות נוספות לג'אז, כי לסגנון מת לא קמים כבר דברים חדשים. תקופת הסווינג היא התקופה הבסיסית שבה הועלו ועוצבו הרעיונות הבסיסיים של הג'אז לרמה הגבוהה ביותר. תקופת הבופ ביקשה לבדוק את יכולתו של הג'אז להגיע רחוק ככל האפשר באמצעות שילוב תאוריה. התקופה השלישית ביקשה לבחון את היכולת של הג'אז לתקשר עם רעיונות חוצניים. והתקופה הרביעית מבקשת לסווג את הג'אז ולסכם אותו.