ווינטון מרסליס

ווינטון מרסליס הוא גדול הג'אזיסטים של דורנו. אמנם, יש האומרים (וכמובן טועים) כי מרסליס מייצג את העבר. האמת היא, שמרסליס לא מייצג את העבר כי אם את ההווה של דורנו. מרסליס עומד בראש שרשרת של אמנים שפנו לכיוון המוזיקה הקלאסית. אמנם כבר בימי הג'אז הראשונים היו השפעות קלאסיות על אמני ג'אז שונים, ג'יימס פרייס ג'ונסון וארט טייטום למשל, והג'אז מעולם לא היה מנותק לחלוטין מההוויה הקלאסית, אלא שבמשך השנים של הג'אז החוויה הקלאסית הפכה להיות יותר ויותר מובנית בג'אז והג'אז הפך להיות פחות ופחות מחובר למאפיינים שבזכותם פרץ את הדרך.

כיום מוזיקאים רבים בתחום הג'אז מגיעים למעשה מהתחום הקלאסי והג'אז מוסיף להם היטל או מימד נוסף שמאפשר להם ליצור, דבר שהמוזיקה הקלאסית והרומנטית לא יכולים לספק לאמנים. הכלים שהג'אז נותן מאפשרים לכל נגן להיות יוצר, בניגוד למוזיקה הרומנטית שם היוצר הוא בעצם אחד שמכתיב. אדם עשוי לשאול את השאלה הנכונה, מדוע אם מרסליס בעצם עומד בראש טרנד ממושך של מגמה של פנייה למוזיקה קלאסית, מדוע אם כן הוא זוכה לשטנה ושנאה?

התשובה לכך נעוצה אולי בעלייה של מרסליס לגדולה. בדרך כלל, אמנים שעוסקים במוזיקה איכותית טועים לחשוב שהצלחה ושיגשוג בהכרח משמעותם פחיתות מבחינה אמנותית. הכלל הזה לא נכון בהכרח, זה תלוי בהרבה דברים. צריך לשפוט לגופו של עניין, ובמקרה של מרסליס די ברור שהוא מוכשר מאוד. על כן ברור שהטיעון שההצלחה של מרסליס איננה סיבה מוצדקת לשנאה כלפיו. מה עוד? מרסליס השתתף בסדרה של קן ברנס. סדרה זו שהיא הטובה ביותר של היסטוריית הגאז שיוצרה העלתה טיעון ש"אין מספיק לבנים". הטיעון בעצם מרמז שהאנשים שעמדו מאחורי הסדרה קיפחו את חלקם של הלבנים בהיסטוריית הג'אז.

הסדרה של ברנס כמובן הציגה נרטיב מסויים, ובמקרה הזה נרטיב שמציג גם טיעונים של אמנים שחורים. היה קל מאוד במשך שנים להתעלם מטיעונים אלו, ולעומת זאת לתת דרור לטיעונים של אמנים לבנים שלא היו נטולי גזענות ובמשך השנים נישלו אמנים שחורים מזכויותיהם על פריצות הדרך העיקריות של הג'אז. הג'אז מתחילתו היה מוזיקה של שחורים ומעורבים (קריאולים בעיקר) שאליהם הצטרפו גם לבנים. רוב התורמים לג'אז היו שחורים או מעורבים כמובן שגם היו לבנים שתרמו לג'אז. אבל למה להסתכל בצבעים ולא לתת קרדיט למי שמגיע? וזה בדיוק מה שהסדרה של ברנס עשתה, היא נתנה נרטיב שקרוב מאוד למציאות.

גם אם הסדרה שוכחת מספר אמנים שתרמו, עדיין היא מציגה את הנרטיב העיקרי, הג'אז מוזיקה שנוצרה ע"י שחורים וקריאולים בשיתוף עם לבנים מעטים שהתחברו אליהם. ולאורך השנים הנוסחא נשמרה פחות או יותר, עם יוצאים מהכלל שמעידים על הכלל, פריצות הדרך היו בדר"כ של שחורים ושל לבנים שהתחברו אל מה ששחורים עשו. כל זאת נכון עד לעידן החדש של הג'אז החופשי-מודרני שבו בעצם אנחנו מקבלים מוזיקאים שהולכים לקבל הכשרה קלאסית, מוסיפים על זה ערכי ג'אז שמספיקים בשביל לתת להם את ניצוץ היצירה, ויוצאים לדרך.

הסדרה של ברנס אם כן מייצגת +- את הנרטיב האמיתי ביותר שעולה על הנרטיבים שטוענים שהאוריגינל דיקסילנד גאז בנד הלבנה המציאה את הג'אז ונרטיבים דומים. לא צריך להתייחס במובן של שחור ולבן אלא מבחינה אמנותית, להסתכל על הקהילות שליוו את הג'אז בשנות הבציר הטובות ולראות מיהם האמנים שעשו את פריצות הדרך עבור הקהילות הללו. נראה כי גם הסדרה של ברנס איננה מהווה מוקד מספק לשנאה הזו.

הדבר הבא שעולה בראש הוא כמובן הלינקולן סנטר, מחלקת הג'אז הטובה בעולם. כמובן שווינטון מרסליס היה חשוב מאוד ביצירה של המקום הזה. וכמובן שבזכות וינטון מרסליס ואחרים המקום פורח. אם כן, למה יש פה בעייה? ופה אני ממש לא מוצא שום בעייה ולכן אני פוסל את הרעיון הזה כבסיס לגיטימי. ייתכן שיהיו כאלו שלא יאהבו את המדיניות שמרסליס מוביל, וזה אינו שונה מכל מנהל של מקום אמנותי שיש לו התנגדות באופן טיבעי.

מה שנשאר זה האופי של מרסליס. מרסליס גדל עם מה שנקרא גאווה שחורה. דבר די מגביל אבל שעובד. מרסליס מכאן כמובן מיצג מסויים של מלחמת תרבות מטופשת שהחלה לפני שנים רבות. למעשה אנשים שנושאים עימם את הגאווה הזאת בדיוק כמו הגאווה הלבנה רואים עצמם בעצם כחיילים במלחמת התרבות הזאת. מכאן כמובן שייתכן ומרסליס בהתנהגות הצפויה ממי שמודה שיש לו את הגאווה הזאת סביר להניח שהכעיס במשך הזמן, בין ביחס או בעיקר בחוסר היחס הנלווה לגישה זאת. חוסר היחס לעיתים מעליב יותר מהיחס, למשל מיילס דייויס ששיחק את המשחק של הבריון השחור שמפחיד ומאיים על לבנים הפך לאליל ואילו מרסליס שהוא דווקא לא מתייחס ללבנים מסויימים הופך לשנוא בשל אי היחס.

בשורה התחתונה, מרסליס לקח את הג'אז והכניס אותו למקום של כבוד באקדמיה, היום מוזיקאים אמיתיים, למעט כאלו שהם מכונות שמטרתן לשכפל מוזיקה מהעבר (מוזיקה רומנטית וקלאסית בעיקר) מבינים שאמן הוא יוצר ושהג'אז הוא כלי ליצירה במוזיקה. בשביל ליצור מוזיקה, לא מספיק ספר תווים וכלי נגינה, צריך גם גישה, תובנה ותפיסות. מרסליס מסייע לחברה האנושית להבין ולמסד זאת היטב. הג'אז הופך למוזיקה בינלאומית ורב-תרבותית, כפי שהיה תמיד, אבל הכלים לכך נמצאו ע"י אותם אנשים בסמטאות ניו אורלינס בתחילת המאה העשרים, ולא ע"י אותם אקדמיות שהשמיצו את פריצת הדרך הזאת במשך שנים ארוכות, ומרסליס מבהיר זאת היטב. הוא מבהיר זאת כי הוא שולט במוזיקה קלאסית כמו גם בג'אז על גווניו ולאורך ההיסטוריה שלו. הוא שולט כי הוא יודע לנהל תזמורת ולכתוב וליצור כמו גם לנגן.

אולי מרסליס לא נחמד, ואני בפירוש לא הייתי רואה את עצמי כאחד שיש לו עניין להתחבר עימו באופן אישי, אבל לא הקשיב למוזיקאי המעניין והמרענן הזה זה פשוט חטא! את התרומה שלו הוא תורם לתרבות האמריקאית ומכיוון שהג'אז כל כך רב תרבותי לתרבות העולמית בכללה. והעניין שמספר מצומצם של מוזיקאים רובם בינוניים אינו מחבב את מרסליס ואף אומר זאת בקול רם ותוך הפצת שנאה מסויימת, אינו מהווה עילה היסטורית לפקפוק בהישגים שמרסליס עושה ובדרך שהוא מתווה עבור עולם הג'אז, והפופולריות שלו בעולם הג'אז רק ממחישה זאת.