לפני מספר שבועות פרסם הניו יורק טיימס כתבה אודות גל של פיחות במעמדם של מבקרי מוזיקה קלאסית, שבה לידי ביטוי בעיתונים גדולים בערים גדולות ומרכזיות של תרבות. הדבר בא לידי ביטוי הן בסגירת טורים, הפחתת טורים, הפחתת מספר הכותבים ועוד כל מיני דברים שמראים מגמה שמבקרי המוזיקה הקלאסית שנהגו לשרוץ ברוב העיתונים הגדולים במהלך המאה ה-20, כעת הופכים להיות פחות ופחות נדרשים. כנראה שביקורת מוזיקה בעידן שלנו נמצאת במדייה האנטרנטית, ככה שאין צורך ממשי במבקרי מוזיקה בעיתונים. או שאולי כן?
מבקר מוזיקה שמצוי במדיית עיתון חשוב יש לו השפעה גדולה מאוד אבל מעבר לכך זה לא נותן לו הרבה יותר. המוזיקה הקלאסית שאין בה שום חידושים מרחיקי לכת מזה שנים ארוכות, מקבלת ביטוי באמצעות דורות על גבי דורות של מבקרי מוזיקה, מרביתם רומנטיים ביותר שמספקים לקורא את מיטב ההזיות הרומנטיות האפשריות. בצורה כזאת נשמרת הגחלת של האי-התקדמות המוזיקלית מזה שנים, כאשר הציבור חובב המוזיקה הקלאסית בעצם שוקע לתוך חלומות רומנטיים אלו ומתחסן בפני כל אפשרות של יצירתיות עתידית.
בדר"כ זה מספיק לקורא לקרוא ולהתרפק על מספר קטן של כתבות על אופרות רומנטיות ובזה למעשה יובטח ששום פריצת דרך מוזיקלית לא תגיע מהכיוון שלו. בשנים האחרונות אנחנו עדים לרומנטיזציה דומה בג'אז כאשר הג'אז הרומנטי תופס כל חלקת מבקר מודרני בן ימינו ואין שום עידוד למוזיקה חמה.
בישראל במשך שנים נחשבה מוזיקת הג'אז לחמה מידי, ולכן היא היתה בשוליים ולא היו שום מבקרים או שאם היו הם היו מועטים. לעיתונים מאוד נוח היה לשים מספר מבקרים של מוזיקה קלאסית, תחת ההנחה שמי שיקרא מבקרים אלו יתמלא ברגשנות הנילווית לרומנטיקה מה שמסיר את ההתנגדות הטיבעית של הקורא למה שהוא קורא בעיתון. כשהקורא מתודלק ברגשנות רומנטית שיקול הדעת שלו נעלם ויותר קל לעצב את הדעת שלו לכיוונים הרצויים לעיתונים כמו פלסטלינה. מבקרים חמים של מוזיקה חמה עשויים ליצור אפקט הפוך של גירוי מחשבתי ואנטלקטואלי בקורא, ואת זה העיתונים לא היו ממש רוצים.